איך מגיבים אל מול מעשי ההרס האכזריים של קציני צה"ל כלפי יהודים חלוצים?
השאלה כבר טומנת בחובה שתי הנחות יסוד. הנחה אחת, שמדובר במעשה אכזרי. הנחה שניה מתייחסת לאחריותם של קציני צה"ל על ההרס (דבר שמנסים כל העת להסתיר מפנינו).
מי ששתי ההנחות שהצגתי לא ברורות לו, מוזמן לעצור כאן ולעבור לנושא מעניין אחר. אין לי עניין לשכנע כעת בנכונות ההנחות, דבריי מכוונים אל מי שאין צורך להאיר את עיניו בענין זה.
הפעילים המסורים יפעלו בשטח מן הסתם בדרכים כאלו ואחרות, כדי למנוע ולעכב את ההרס. ניסיון העבר מלמד שאם עובדים נכון יש לכך תועלת, אם כי לא תמיד ניתן למדוד אותה בטווח הזמן המיידי.
אבל הציבור הרחב, נציגיו והנהגות הישובים והמאחזים, איפה הם בסיפור? מה הם יכולים או נדרשים לפעול אל מול ההרס? בואו נניח שהם לא מסוגלים או חפצים להיות חלק מהפעולות המעשיות כנגד מסעי ההרס האכזריים הללו. מה עדיין הם יכולים ונדרשים לעשות?
קודם לנסיון למצוא את הפתרון, אני ממליץ להביט בעיניים פקוחות אל המצב ולזהות, כמוני, את האבסורד שבהתנהלותנו כציבור אל מול ההרס.
ממש תוך כדי אירועי ההרס, כמו גם לפניהם ואחריהם, מנהיגי המתיישבים כלל לא מעלים בדעתם שהקשר עם נותני הפקודות האכזריות צריך להיפסק. ההיפך הוא הנכון, בדרך כלל, הקשר חם ואינטנסיבי ברגעים כאלו יותר מאי פעם.
מנגד, מול החייל והשוטר הפשוט, בדרך כלל אין כל דיבור. הוא נתפש כבורג קטן במערכת, לא זה שמקבל את ההחלטות. על כן הנחת העבודה היא שאין כל כך בשביל מה לתקשר איתו ברגעים כאלו, כי למעשה אין מה לצפות ממנו. הוא קורבן של המערכת בדיוק כמונו.
בעיני, זהו אבסורד.
ראשי הצבא, הקצינים הבכירים, מאותו רגע שהם הכריעו שהם מבצעים ומובילים את הפשע, הם הוציאו את עצמם ממעגל הלגיטימיות. הנהגה בריאה של ישוב או מאחז שהוחרב על ידיהם, לא אמורה לתקשר איתם. "אם הורסים לא מדברים".
לא רק באותו יום. אפשר להגדיר מראש "תקופת צינון" כזו או אחרת. חודש, כמה חודשים, ואולי אף יותר. נפגענו, אנו מנתקים את הקשר. שלום ודי. בדיוק כמו שאישה מוכה אמורה לעשות אחרי הסטירה הראשונה.
מנגד, החייל והשוטר הפשוטים, הם בדיוק הכתובת לדיבור ולהשפעה. החייל, גם זה המשתתף במעגל רחוק באבטחה או בסיוע לוגיסטי, חייב לדעת שהוא חלק מביצוע פשע. הפשע הזה אולי אינו מופיע בספרי החוקים של מדינת ישראל, אך הוא מופיע בספרי החוקים של העם היהודי. ברמה האישית מדובר בגזל כפשוטו, איסור תורה גמור, וברמה הלאומית מדובר בפגיעה בגאולת ישראל ובסיכון עתידי של יהודים, ה' ישמרנו. גדולי תורה רבים חיוו דעתם על האיסורים הכרוכים בשותפות בפשע כזה. החייל הפשוט, ברוב המקרים לא מעוניין להיות חלק מהפשע הזה, ואם הדבר יוסבר לו בדרך הטובה ובלווי פסקים הלכתיים, הוא אף ינסה לא להיות שותף בו, עד כדי סירוב פקודה.
אם נחזור לעניין הקצינים הבכירים, בזמנו, פורסם בהרחבה מסמך רשמי בו נדרשו קציני צה"ל מתפקידי מג"ד ומעלה המשרתים ביו"ש, לנהל מערכת קשרים רציפה עם מזכירויות ורבנים משפיעים, כדי ש"בזמן אמת" יהיה "קשר פתוח" עם הגורמים הללו.
רצוני לומר, הקשר בין הנהגות הישובים לבין הקצינים הבכירים, אינו עניין של נחמדות ורצון טוב, ובוודאי אינו עניין של יחסי אנוש ספונטניים. מדובר בשיטת עבודה מוגדרת ומבוקרת, שמטרתה לעקר מראש כל נסיון להפריע לפעולות אכיפה שהשלטון יבחר לבצע.
התפישה המקובלת כאילו הקשר הזה הוא אינטרס של המתיישבים עצמם, נותנת הרבה כוח לפעולות ההרס ולהצדקתן המוסרית. הנה, אומר לעצמו אותו גורם צבאי בכיר, גם מנהיגי הישובים ממשיכים לתקשר איתי כאילו לא פגעתי בהם. כנראה שאכן לא פגעתי בהם. אישה מוכה כבר אמרנו?
המשך הקשר הזה תוך כדי פעולת הרס אכזרית, וגם לאחריה, משדר למערכת ש"הכל בסדר". נגמור את ההצגה ונמשיך הלאה.
מנגד, שבירת הקשר הזה, לאורך זמן, כתוצאה ישירה של פעולת הרס, או אפילו רק עם הבעת הכוונה לביצוע פעולה כזאת, תאיים על המערכת הרבה יותר מקשקושי גרפיטי על קירות מסגדים.
אם נחזור לחייל הפשוט, במקביל לנתק מהבכירים, הניעור שיעבור החייל הפשוט, יזעזע את הצבא לאין ערוך יותר מכל פעולות מחאה (שגם הן חשובות ביותר, כמובן). עצם קיומם של דיונים בין החיילים בתוך המסגרת הצבאית על נושא סירוב הפקודה, מאיים מהותית על הצבא.
אפשר לנצל את הרשתות החברתיות לנושא (כדוגמת הצלחת קמפיין "כולנו עם דוד הנחלאווי") ואפשר לעשות זאת בדרכים המסורתיות בדיבור ישיר, חלוקת פלאייר וכד'. בכל אופן, השיח והקשר עם החייל הפשוט, תוך מידור וניתוק יחסים עם הקצונה הבכירה, הינם לענ"ד המפתח הנכון להתמודדות עם מעשי ההרס.
