ד"ר, מה יש לי?

כל אחד מאתנו הפונה לרופא בתחום הגוף או הנפש, מצפה שבשלב ראשון הרופא יקבע לו אבחנה. על פי רוב אבחנה נערכת לצורך אחת או יותר מהמטרות הבאות:

•הבנת מצבו של האדםבצורה מעמיקה ומפורטת יותר.

•קבלת הכרה,תקציבוסיוע מגופים רשמיים וממשלתיים כנדרש על פיחוק.

•מתן הנחייה לטיפול.

עיקרון מקובל ברפואהבת זמננו הואעקרון החיסכון האבחנתי. עיקרון זה מנחה את הרופא, כי בעת מתן אבחנה לפגיעה אומחלה, עליו להסביר את כל הסימפטומיםהנגלים לעין באמצעות סיבות מועטות ככל האפשר, כך שבעצם מתקבלת מעין כותרת, כגון "סכרת", "טרשת נפוצה", "פריצת דיסק" וכדומה. ברצוני להצביע על כמה מכשולים העלולים לנבוע מתהליך אבחנה כזה.

ראשית, במחקר הרפואי ידוע שקיימת שונות גדולה בין אדם לחברו. חז"ל כבר קבעו לנו את ברכת "חכם הרזים" כאשר רואים הרבה אוכלוסין של בני אדם, שכשם שאין פרצופיהם דומים, כך אין דעותיהם שוות, ועקרון זה חל גם על הרבדים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים הנסתרים מהעין. ברמת האנטומיה והפיזיולוגיה, וכן ב"טבע" הנפשי ישנו לכל אדם את הייחודיות שלו.

בתחום האורטופדי, הקרוב יותר ללבי, עקרון זה בולט מאד ובעל השלכות מרחיקות לכת. האם, למשל, עקמת בעמוד השדרה מהווה ממצא פתולוגי או פשוט שונות נורמאלית? מחקרים רבים מראים, שלאחוזים מאד גבוהים מנבדקים שאינם סובלים משום סימפטום פיזי, ישנם ממצאים "פתולוגיים" רבים בבדיקות MRI, כגון פריצת דיסק, קרע במיניסקוס ועוד. אותו עקרון חל גם על תחומי הרפואה האחרים. למרות כל האמור, ברוב המקרים כאשר תלונת החולה מתאימה לממצא בבדיקת ההדמייה, מיד נקבעת אבחנה חד משמעית.

שנית, במקרים רבים האבחנה נשארת כנתון "ארכיוני" ללא שום השלכה מעשית. ישנן אינספור מחלות, שלמרות הקידמה והטכנולוגיה, אין למערכת הבריאות אפשרות לרפא, ובמקרה הטוב, רק להרגיע חלק מהסימפטומים. במקרים האלה, עצם האבחון עלול להזיק לחולה יותר מאשר להועיל. בבדיקת התדרדרות תפקודית של חולי פרקינסון, נצפתה אצל רובם ירידה משמעותית סביב הזמן בו אובחנו.

אבחנת מחלה מביאה את החולה לידי שפלות, וכידוע לשפלות חייבת להתלוות תכונת הרחמים, כפי שמבואר בפרק בעבודת ה' למו"ר הרב גינזבורג: "מהרגשת השפלות – בכיא תקיעא בלבאי מסטרא דא, ומהרגשת הרחמים – וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא, נעשה היחוד השלם של עבודת התשובה התמידית". אבחנה צריכה להיות גורם מחזק בתהליך הריפוי. הדוגמא היחידה בתורה לאבחון וטיפול במחלה, היא כמובן הצרעת. התורה מפרטת איך הכהן מאבחן את המחלה ומטפל בה (וכידוע מהמדרש שאפילו אם יש תלמיד חכם גדול שיכול לאבחן, נדרש כהן, אפילו עם הארץ, כדי לטפל בחולה). בקבלה, הכהן מזוהה כאיש חסד. האבחנה הויזואלית של הרופא - המבוססת וחדורה בביטול ובאהבה – משדרת ביעילות את כח הריפוי שלו אל האדם המתיסר (ועיין עוד בפרק ז' בספר "גוף נפש נשמה").

שלישית, כאמור לעיל, הכותרת האבחנתית נדרשת כדי שהמטופל יקבל הכרה ב"מעמדו" החדש, קצבאות נכות והטבות שונות. כבר הארכנו לעיל בספירת המלכות לגבי ההשלכות של הטבות מעין אלה. במקרים אלה, האבחנה מספקת לחולה תירוץ מצוין להמשיך להיות חולה.

חשוב להדגיש שאין בדברים הללו לשלול את כל תהליך האבחנה המצוי כיום, אלא רק להצביע על כמה כשלים תפיסתיים. חוקר בשם אדוארד דה בונו, מצא שכ-90% מטעויות האבחון אצל רופאים נובעות מכשל תפיסתי(perception).

הבעש"ט לימד אותנו מדרגה עמוקה לקיום "סור מרע ועשה טוב". לא עוד מלחמה ב"רע" עצמו, ואפילו לא התעלמות ממנו והתמקדות בטוב, אלא הפיכת ה"רע" לטוב גמור. סור מרע – על ידי עשה טוב. על הרופא להקנות לחולה כלים להפיכת הרע לטוב, וזאת על ידי אבחנה מחזקת ומעודדת ריפוי. בעץ הספירות שלנו, עקרון זה יהיה בספירת הדעת.

עוד מאמרים מעמית גרון»

לפנייה לכותב:[email protected]‏