שמיים וגרביים

אחר צהריים אחד פסעתי ברחוב יפו בירושלים וראיתי מולי את נועם, יהודי ססגוני וירא שמיים, שאף פעם לא הצלחתי לעמוד על טיבו ולקטלגו. הוא חבש כובע קסקט שפאותיו השתלשלו ממנו, חולצה אפורה ומכנסיים תכולים. לא ידעתי אם הוא חוזר בתשובה או דתי לאומי מבית. שמעתי שיש לו שורשים באיזו חסידות עתיקת יומין. תמיד ניהלנו שיחות מעמיקות וגדושות בתורה, והכל ברוח בדוחה.

הפעם חיוכו היה רחב מהרגיל, היה נדמה שהוא נמצא איפה שהוא בין הרקיע השביעי לשמיני.

שמתי לב שהוא נועל סנדלים ואינו גורב גרביים. אחרי חיבוק חסידי ארץ ישראלי, הצבעתי על כפות רגליו החשופות ושאלתי בטון מעושה של נזיפה:

"מה זה, ר' נועם? איפה יראת השמיים של כבודו?"

פניו הרצינו מעט, ולאחר רגע אמר:

"בוא תשמע סיפור. לפני כמה חודשים התחלתי להרגיש שאין לי כוח לכל העול של התורה והמצוות, לכל דקדוקי הדקדוקים והחלטתי לחזור בשאלה..."

ארשת הרצינות עברה מפניו לפני. ידעתי שהיהודי הזה גדוש בתורה - נגלה, נסתר, הרב קוק, חסידות וקבלה. איך יוכל לחזור בשאלה?!

"ואז חשבתי לעצמי", המשיך כשהוא מבחין בתדהמתי, "שבעצם אני אוהב מאוד ללמוד תורה. איך אוכל לעזוב את התורה ובפרט את פנימיות התורה?! ואחר כך חשבתי שגם כיף לי להתפלל ולהיות בדו-שיח בלתי פוסק עם השם, וככה ראיתי אחד לאחד, שבעצם אני קשור לגמרי לריבונו של עולם ואיני יכול לברוח מפניו..."

הרהרתי לעצמי, שהנה אני שומע כעת סיפור תשובה מיוחד בזעיר אנפין. כאשר הבחין במחשבתי אמר: "חכה, חביבי, עוד לא שמעת את הסוף. נכון, מצד אחד אני קשור לגמרי לקדוש ברוך הוא, אבל מצד שני נמאס לי מהתחושה של העול..."

"באמת קונפליקט מעניין", הערתי, "גם אני שואל את עצמי לפעמים איך פותרים אותו..."

ואז עטה על פניו ארשת פנים רצינית והכריז בקול רם:

"החלטתי לנעול סנדלים בלי גרביים!"

צחקתי ואמרתי: "הלוואי שכל החוזרים בשאלה היו נעצרים בשלב הזה... צריך להפיץ את הסיפור הזה!"

"לא כדאי. אני לא אוהב פרסום וגם מרגיש שזה לא סוף פסוק", חתם את שיחתנו ופנה לדרכו.

כעבור חצי שנה פגשתי אותו בשיעור של פנימיות התורה. הוא ישב בשורה הראשונה ורשם באותיות זעירות ושורות צפופות כל מילה שנאמרה, כולל הערות והארות למכביר. הוא היה מרוכז לגמרי ולא הבחין בי כאשר התיישבתי לידו. בסיום השיעור, שבמהלכו מילא כמעט מחברת שלמה, הבחין בי והתרומם ממקומו. הצצתי לעבר כפות רגליו וראיתי שהוא נועל סנדלים ולובש גרביים אפורות.

"מה קרה?!", גערתי בו, "התחרדת?!"

הוא הניף את מחברתו, היכה בחיבה על ראשי ואמר:

"מצדי אתה יכול לרשום כעת את הסיפור שלי, אבל אני מבקש שתסיים כך:

'בחסדי שמיים גילה נועם איך מפייסים את היצר הרע שרוצה להרגיש חופשי ומאושר: במקום להיפרד לחלוטין מיראת השמיים, עדיף להיפרד באופן זמני מהגרביים...'".