סדנת ענווה

טיפות הגשם היכו בחלוני כמו מפלי מים קטנטנים. יצאתי מביתי כדי למסור שיעור בבית כנסת במרכז העיר, שם נהגתי לקרוא מסיפוריי ולהוסיף עליהם תובנות.

הרוח הסוערת הפכה את מטרייתי. דילגתי בין השלוליות ולעתים טבלתי בתוכן, עד שהגעתי לבית הכנסת. להפתעתי היה חשוך. נכנסתי והדלקתי את האור. השעה הייתה שמונה ועשר דקות. השיעור היה אמור כבר להתחיל ואיש לא הגיע. התקשרתי למארגן, בחור בשם נתנאל, ולא נעניתי.

ישבתי על כיסאי והמתנתי.

אור תוהו של ברק האיר את החלונות ואחריהם נשמעו רעמי לוואי. נר נשמה ענקי הבהב מעל עמדת השליח ציבור. החלטתי להתחיל בשיעור למרות שאין אף אחד. הוצאתי את הדפים והנחתי על הסטנדר.

"היום אדבר על הענווה", פתחתי כשאני מהרהר כי צריך קורטוב ענווה כדי להרצות מול כיסאות ריקים. "העניו נותן מקום לזולתו. הוא מכבדו ולא מאיים עליו, לכן כולם אוהבים להיות במחיצתו. הקב"ה העניו בתכלית, ברא עולמות וסילק את עצמו כדי לאפשר לברואיו לחיות, וכך צריך האדם לתת לאחרים לחיות, בעוד שהוא מסתלק ולא דורש לעצמו דבר..."

מילים יפות, הרהרתי לעצמי, אבל כמה קשה להגיע במסירות נפש, באש ההתלהבות ובמים הניתכים ממעל, ולהיווכח כי אין איש. למה נתנאל לא הודיע לי לפחות...

לא היה לי מושג איך להחיות את נפשי המצטמקת ורע לה. מה אעשה?! איזו בושה וכלימה!

המילה "כלימה" האירה בנפשי כמו ברק. האדם הוא רק "כלי" ל"מה", כלי ריק וחלול למהות האלוקית. ואז צצה מחשבתי הבאה: מה אכפת לי למסור את השיעור באוזני השם יתברך, הרי אין עוד מלבדו! אפילו אלף מאזינים הם כאין וכאפס לעומתו! דמיונות קודש גדשו את מוחי. דמיינתי שפמליה של מעלה מאזינה לי, חברים מקשיבים לקולי. עוד מעט מגיע המשיח, אתן לחבריא של מעלה בינתיים להשתעשע אתי...

השיעור הפך להתבודדות. עצמתי את עיניי וזרמתי כשאני מקשיב לגשם הניתך.

לפתע שמעתי קולות נוספים. פקחתי את עיניי וראיתי את נתנאל ושלושה בחורים נוספים נוטפים מים.

"תסלח לנו!", קרא נתנאל, "הרכב שלי התקלקל ורצנו בגשם עד לכאן. שמענו אותך בחוץ וחשבנו שכבר התחלת. אני רואה שאין אף אחד..."

"פשוט שיננתי את השיעור", אמרתי בחיוך נבוך.

הם התיישבו ועיניהם ננעצו בי עד שנפשי חזרה לממדיה הארציים והחלה לדבר.

כעבור דקותיים נכנסו צעירים נוספים. וכך בהדרגה החל בית הכנסת להתמלא. כול נפש הוסיפה בי כוחות והשראה. קראתי את סיפורי האמונה והקצרצרים בחיות ודיברתי עליהם באריכות. לקראת הסוף שיערתי שהגיעו חמישים משתתפים, הגעתי לשער החמישים. סיימתי במילים:

"אדם אמיתי מגלה שהוא אפס בלי אחרים. הוא מגלה שמה שהוא נותן הוא אחד חלקי אינסוף ממה שהוא מקבל. וככול שהוא מתבגר, כך הוא חש באפסיותו, עד שמסתיימת סדנת הענווה..."

בסיום פנה אלי בחור צעיר שלא הכרתי: "וואלה, הכנסתי לי חשק להיות עניו!"

"ברוך בואך לסדנת הענווה!".

"כמה זמן לוקח בערך להיות עניו?", שאל ברצינות.

"מאה ועשרים שנה", עניתי, "כמו שחי המאסטר הגדול, משה רבינו".