שקשוקה ירושלמית

צהרים אחד השתרכתי בחום היום ברחוב בצלאל לאיזה סידור שגרתי. לפתע באמצע הרחוב ראיתי פנים מאירות של ידיד חב"דניק. הוא חבש כובע גדנ"ע לראשו וזקנו ירד מתחת לעשרה טפחים. הוא הסב את ראשו לאחור וקרא:

"איזה יופי! פגשנו סופר ירושלמי והוא יספר לנו סיפור!"

לפני שהבנתי מי נגד מי, החלו להתקבץ מולי ילדים כבני עשר. ברגע הראשון חשבתי שמדובר בכיתה של בית ספר דתי, וכאשר ראיתי שיש שם גם בנות, הבנתי שמדובר בבית ספר חילוני למהדרין. ידעתי שחסידיו של הרבי מסוגלים להגיע לכל מקום שיש בו יהודים - החל מבית חב"ד בהרי ההימליה ועד לבית ספר חילוני בארץ ישראל - כדי להחדיר יהדות באהבה.

אבל מה אספר לילדים בני עשר, שאינם שומרי מצוות, באמצע רחוב סואן מבלי להתכונן כלל?!

החב"דניק קרא לכולם להגיע. עוד ועוד ילדים זרמו לכינוס הרחוב. לא כיתה מטיילת כאן, אלא בית ספר שלם!

שום סיפור לא עלה במוחי. חשתי כמו הבעל שם טוב שנתפס על ידי ילידים ושכח את כל התורה, אפילו את האלף בית, בלאק-אאוט גמור. מה עושים, ריבונו של עולם? אם אסרב, אפגע בידידי ויהיה זה חילול השם, כשיראו שאין לדוסים מה למכור באופן ספונטאני, ואם אסכים ואגמגם זה עלול להיות חילול השם יותר גדול...

לא היה לי בראש כלום, חוץ משיחה שאותה תמללתי באותו יום, שבה רב מעיר חרדית מובהקת מספר בראיון שקשה להטמיע בעלי תשובה עם חרדים מבית. אבל מה פתאום לספר סיפור כזה לילדים שאינם שומרים תורה ומצוות?!

בעודי סורק במוחי את דבריו של הרב, ראיתי עשרה מורים מקיפים את מאה וחמישים הילדים. אף אחד מהם לא חייך לעברי. נפשי הצטמקה ורע לה.

המשכתי לסרוק במוחי את השיחה, עד שנזכרתי בקוריוז אחד.

הייתי מוכרח להתחיל לדבר. לא נותרה לי אפילו שנייה אחת לשקול את ההשלכות שעלולות לצמוח מהסיפור. קפצתי למים בלי ידיים ובלי רגליים.

"שלום ילדים", ניסיתי להסתכל על אחד הילדים, "תשמעו סיפור נחמד ששמעתי היום. רב אחד בעיר חרדית סיפר שאבא חרדי מבית בא אליו מזועזע. 'מה קרה?', שאל הרב. 'אל תשאל, כבוד הרב, ילד מבית של בעלי תשובה בתלמוד תורה שלנו אומר מילים מהרחוב, ואני לא מוכן שהילד שלי ילמד איתו!'. הרב שאל בחשש מה: 'איזו מילה הוא אמר?' האב אמר בזעזוע נורא: 'שקשוקה'...".

זה היה כל הסיפור. התלמידים נותרו פעורי פה כמנסים לעמוד על טעמה של השקשוקה ששקשקתי להם באותו רגע והמורים הביטו עלי בתימהון, מקצתם גיחכו. הרגשתי שאני חייב להסביר את המסר.

"תדעו, ילדים, שהבעיה בעם ישראל היא שלא מכירים אחד את השני. החרדים לא מכירים את החילונים והחילונים לא מכירים את החרדים".

נשאתי את קולי ברמה: "ומי יכול לחבר בין כולם?".

פני התלמידים התרחבו בתמיהה ופני המורים התכווצו בזעף.

"החוזרים בתשובה! אנחנו החילונים לשעבר שמכירים את שני העולמות יכולים לעשות שלום בין כולם. שחררתי את כל מעצורי ואמרתי את המשפט המסעיר שמורי ורבי אמר לפני כשנה: "החוזרים בתשובה ישתלטו על המדינה!...".

שתיקה רועמת קידמה את פני. תלמיד לא צייץ ומורה לא געה.

ידידי החב"דניק לא ציפה שארחיק לכת עד כדי כך וניסה להציל את המצב באומרו לתלמידים:

"מה מוסר ההשכל מהסיפור? אם יש לנו בעיה עם יהודי שנראה לנו רחוק מאתנו ומוזר לנו, ניזכר בשקשוקה!..."

הילדים פנו לדרכם ואני המשכתי להשתרך בדרכי, כשאני מהרהר בכך שעלי לבשל בזהירות רבה את לקחם של סיפורי ולעשותם חריפים פחות.