למות או לכבוש את ההר

לא נכנעים

מצדה. בית הכנסת במרומי ההר. שעת בוקר מוקדמת.

קרני השמש הראשונות מאירות את ים המלח ואת המדבר מסביב, ואנחנו אחרי טיפוס משפחתי ארוך ומפרך בשביל הנחש.

הנחת תפילין ראשונה של הבן שייכנס בע"ה בעוד חודש למצוות.

הרחק הרחק למטה מתחתינו, שרידי מחנה רומאי, אחד מתוך כמה כמותו שיצרו יחד את שרשרת המצור סביב ההר. זכר והמחשה לכוח הצבאי החזק בעולם של אז.

וכאן למעלה, כמה שרידי ארמונות מתקופת הורדוס, ביצורים מתקופת מרד בר כוכבא, והרבה הרבה עקשנות.

מצדה. סמל לגבורה יהודית. לא נכנעים גם כשאין שום ציור ריאלי של ניצחון.

הסיפור ההיסטורי המפורסם נתון במחלוקות בין החוקרים והארכיאולוגים לגבי השאלה מה בדיוק התרחש כאן. אבל כבודם של החוקרים במקומו מונח, לסיפור ההרואי יש כבר ערך עצמאי.

פשרות ואיזונים מול עמידה על עקרונות

החיים שלנו עמוסי פשרות כמעט בכל תחום. אדם המתעקש על כל דבר לא יגיע רחוק. בפרנסה, בחינוך ילדים, בזוגיות, ביחסי אנוש ובסוגיות ציבוריות. יש דינמיות ויש מורכבויות, החיים אינם שחור לבן, ועוד אינספור קלישאות המבטאות את הצורך באיזון תמידי בין ערכים מתנגשים.

אלה הם החיים.

אבל יש גם רגעים שבהם אתה אומר לעצמך "עד כאן" ולא מתייחס לחשבונות ולתוצאות הצפויות. יש סיטואציות שבהן אתה אומר "את זה אני לא אעשה בכל מצב", או לחלופין, "את זה אני אעשה בכל מחיר".

גם ברובד ההלכתי יש חילוק ידוע בין כלל המצוות שעליהם נאמר "וחי בהם", כלומר שהתנאי לקיומן הוא שאין בכך סיכון לקיום החיים, לבין שלוש מצוות מוגדרות שבהן אין פשרות, והכלל לגבן הוא "יהרג ולא יעבור".

יש את המציאות הרגילה, השוטפת עם האיזונים הנדרשים, ויש רגעים שבהם חייבים לבחור צד, לחתוך. יש רגעים שאתה חייב להכריע אם אתה פה או שם, אין אמצע. אלה רגעים חריגים, אבל כשהם מגיעים צריך להתנהג בהם באופן חריג.

אז מי ניצח בסוף?

כשאתה במצדה אתה נאלץ על כורחך לתפוס צד. למטה, הצבא החזק בעולם עם התרבות המערבית הנהנתנית שהוא מציע ועבודת האלילים הכרוכה בכך. למעלה, המתבצרים שאינם מתפשרים בשום מחיר על חירותם הפיזית והרוחנית.

כאן, על ההר הזה, אין אמצע ואין פשרות. כאן הכל טוטאלי עד מוות. למות או לכבוש את ההר..

תוך כדי הנחת התפילין של הבן, מתקבצת בבית הכנסת קבוצה גדולה של יהודים ממדינות רבות בעולם אשר ארגון יהודי הביאם הנה לסיור התחזקות. על ראשיהם הכיפות נראות די לא קשורות, ויתכן ועבור חלקם זה הביקור הראשון בחייהם בבית כנסת. אחדים מהם מקיימים כאן את טכס בר המצוה שלהם, באיחור של כמה עשרות שנים.

אני מעיף מבט שוב אל המחנה הרומאי שם למטה, אל העוצמה הצבאית והתרבותית השלטת בעולם של אז, ומוצא עצמי עונה למפקד הרומאי במחשבתי. נכון, הצלחתם להחריב את הארץ, הצלחתם לפזר את היהודים בכל העולם, ואפילו הצלחתם להפוך חלק מהם לדומים לכם בשמותיהם, במלבושיהם ובהתנהגותם. אבל, כשאני שומע איך היהודים סביבי חוזרים בלשון עילגת ומגומגמת אחרי החזן עם הרמקול המקריא להם את מילות הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", בדיוק כפי שעשו זאת ממש כאן בבית כנסת זה, לוחמי בר כוכבא לפני כמעט אלפיים שנה, אני מבין שבסופו של דבר אתם הרומאים הפסדתם.

מה לוקחים הביתה ממצדה?

עוד מעט נרד מכאן ברכבל ונחזור לחיי השגרה עם המורכבויות, האיזונים והפשרות, כי אלה הם החיים. אבל עכשיו, לפחות לקטע זמן מוגבל, אתה חייב להיות קצת טוטאלי. כשאתה במצדה אתה עטוף בחוויה שהמסר העיקרי בה: יש דברים שעליהם הולכים בכל מחיר.

איך משלבים את החוויה הזו בחיים? איך יודעים מתי הוא הזמן לעצור את שגרת הפשרות והחשבונות ולומר "עד כאן"? שאלה שאין לה תשובה אחת כמובן. אבל כדאי, כדאי מאוד, לתת מקום מסויים בחיים גם לתחושה הזאת שמלווה אותך בשעה שאתה יורד מהורהר ממצדה.