פורים קטן ושני תמידים

"יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן. מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, 'וטוב לב משתה תמיד'." כך מסיים הרמ"א את הסעיף האחרון במפה שהניח על חלק אורח חיים שבשולחן ערוך, בהלכה הנוגעת לחג הכי נדיר בלוח השנה היהודי, ודווקא בפסוק הנוגע לכל יום ויום – "תמיד".

כבר שמו לב דורשי רשומות, שהמילים האחרונות של הרמ"א אינן עומדות בפני עצמן אלא "מתכתבות" עם המילים הראשונות שלו בסעיף הראשון של השולחן ערוך, הלא הן: "שיויתי ה' לנגדי תמיד". כך הוא פותח את סדר היום היהודי וכך הוא גם סוגר, בפסוקים תמידיים. ואם כן, דרשו הדורשים, אלו כנגד שני התמידין שהיו במקדש: תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים.

אלו הם גם שני קטבים בתשומת הלב של האדם. מצד אחד – "שיויתי", קו היראה, דע מאין באת ולאן אתה הולך, ומצד שני – "טוב לב משתה", קו השמחה.

המתח הזה בין שני הקטבים של היום, או של הנפש, משתלשל ויורד מעבודת ה' גם אל תוך עבודות החולין. אלא שעם הירידה הוא מתלבש בלבושים של שאיפות גשמיות, שאנו מתפללים לזכות לראות בתוכו את היסודות הרוחניים.

כשאנחנו בתוך העסק שלנו, מהצד האחד נמצא הקוטב של השאיפה ליותר, של הלחץ להתקדם. לפעמים היא שאיפה בוערת "כאש", מתוך מצוקה של פרנסה או מתוך דחפים אישיים שלא באו על סיפוקם, ולפעמים היא שאיפה בנחת "כמים" – מתוך הרצון הטבעי של כל אחד ואחד להתקדם "כל עוד שהנר דולק". במקביל, מהצד השני נמצא הקוטב של שמחת הכרת הטוב. הלא יש לנו כל כך הרבה שכבר קיבלנו, שכבר זכינו, ואם רק נשאף כל הזמן קדימה – מתי נכיר טובה ונשמח במה שיש? ושוב מנגד, אם נתמקד בשמחה במה שיש, אנחנו עלולים לוותר על ההתקדמות, ולא להשקיע מאמצים, והלא לכל יום יש גם את השליחות שלו ואת מה שצריך להספיק בו. אז מהו האיזון הנכון?

על דרך המליצה, אפשר לקחת את הכרעתו של הרמ"א על פורים קטן, וליישם אותה יום יום, כמו שרמז הרמ"א כשבחר לסמוך את ההכרעה הזו דווקא על הפסוק התמידי "וטוב לב משתה תמיד". אין נוהגין להרבות במשתה ושמחה, הוא אומר. אל תגזים. אבל – תרבה קצת בסעודה.

אם ניקח זאת להתנהלות היומיומית בעסק, בעצם האמירה היא: אל תפריז בלהיות "מבסוט" מעצמך ומהישגיך. את היום מתחילים עם יעדים, עם מטרות, עם חתירה קדימה. זהו התמיד שליווה אותנו מהסעיף הראשון ועד לאחרון. אבל לפני שאתה סוגר את היום, תעצור רגע ותקדיש גם זמן להיות שמח במה שיש. שים לב לא רק למצוקות ולמה שעוד לא קרה, אלא גם למה שכבר כן. תסתכל אחורה ותגיד תודה, וגם תשמח. יום יום. זה תמידי לא פחות מאשר השאיפה קדימה.

אם נעשה זאת, נעצור ונשמח קצת, נגלה משהו מפתיע: השמחה במה שיש מכוונת אותנו גם בשאיפות. ככה, במסגרת הלחצים השוטפים, לא תמיד אנחנו שמים לב מה באמת קורה איתנו. הריצה קדימה עלולה להפוך לריצה אחר הכסף ולהשכיח מאיתנו דברים חשובים אחרים, שלמענם אנחנו בעצם עושים הכל. העצירה להתבונן ולשמוח במה שקורה איתנו כעת, ברגע זה, על כל המורכבות שלו, מאפשרת לנו להכיר בחשיבות כל המרכיבים של חיינו. גם אלו החשובים יותר אבל השקטים יותר, שעלולים להיבלע בסערת החיים. יש צד, שדווקא שמחת פורים קטן, "להרבות קצת בסעודה", היא זו שמאפשרת לחשוף את הצדדים האלו, בלי שייבלעו – לא בשטף החיים וגם לא בשמחה מתפרצת. לחיים!