רבנו שאג בקול גדול

כדי לנצח חייבים עקשנות בזה ש"אין ייאוש" – מחשבות בעקבות הסרטון של חשוד בפעולת תגמול שנשבר בחקירות.

א."אין ברירה" או "אין ייאוש"

בשבוע שעבר התפרסמה כתבה שבה התראיין יהודי (שאני לא מכיר באופן אישי) שמואשם בפעולות תגמול כנגד ערבים, הוא נשבר לכאורה והודה בחקירה במעשים שונים. בכתבה הוא כביכול הסביר מדוע הוא נשבר והודה במה שעשה או שלא עשה.

אינני יודע האם הוא עשה את המעשים האלו ואין זה מענייני, אך בתוך הדברים תפסה אותי נקודה חשובה שממחישה את הנקודה האמתית שעליה נטש הקרב – סלע המחלוקת אם תרצו. שם משקיעים הקליפות את כל כוחותיהם בקרב המאסף לקראת הגאולה הקרובה.

כשביקשו ממנו להסביר מדוע הוא הודה בחקירה, הוא חזר שוב ושוב על הביטוי 'אין ברירה'. גם כשהוא הסביר מדוע הוא שינה את תפיסת עולמו (ואין זה משנה כרגע, אם זה מוצדק או שלא) הוא חזר והסביר ש"אין ברירה".

שאלתי את עצמי, למה אין ברירה? הרי היתה ברירה, המציאות היא שאילו הוא היה שותק במשך שבוע או שבועיים, הוא היה (ושאר חבריו) מסתובב היום חופשי. לכל היותר עם צווי הגבלה שונים ומשונים, כפי אשר יעלה ברצון מאת האלוף וחבריו. לא היו שום ראיות המפלילות אותו, מלבד הודאותיו, למה הוא הרגיש ש'אין ברירה'?

האמת היא, שאת האווירה הזאת ש'אין ברירה', מנסים להחדיר בנו מכל הכיוונים ובכל הצורות. בין אם זה החוקרים בשב"כ, כלי התקשורת, או פוליטיקאים מיואשים. "אתה מוכרח להודות בחקירה – למה? כי אין ברירה. למה? ככה!". "'אין פתרונות קסם לטרור'. למה? כי אין ברירה. מי אמר? ככה". "'מדינה יהודית זה לא ריאלי', למה? כי אין ברירה".

לכאורה, מדובר בדברים חסרי כל היגיון וללא כל טעם. מוזר איך מעזים להגיד אותם בכלל. כיצד אפשר לשכנע אדם שאין לו ברירה, כשבפועל יש לו ברירה פשוטה וקלה, שלא תהרוס לו ולחבריו את החיים. בלשון החסידות זה נקרא 'קליפת עמלק' – תוקף של חוצפה וגסות, למעלה מטעם ודעת. עמלק יודע שאין שום היגיון בטיעוניו, ובכל זאת הוא מתחצף להגיד אותם, כי הוא יודע שבעולם הזה גם השקר יכול להתקבל ולשבור אנשים אם רק הוא נאמר בעזות ובביטחון עצמי.

ר' נחמן מברסלב זיהה את קליפת עמלק בדורנו בארס הייאוש. הייאוש ברוב המקרים הוא חסר כל היגיון. בשום משבר שאדם נמצא בו הייאוש לא יוביל אותו למקום טוב יותר, אך עמלק ממשיך להתעקש ש'אין ברירה'. הסוד לעמוד כנגד הארס הזה הוא להשתמש בדיוק באותו הכוח בעזות דקדושה – "למעלה מטעם ודעת".

מול הקישקוש של הקליפות ש"אין ברירה" רבנו שאג בקול גדול "אין שום ייאוש בעולם כלל". גם כשכל החכמות והראיות מוכיחות שמוכרחים להתייאש, תתעקש בלי שום הסבר ש"אין יאוש".

ולכן אנחנו מוכרחים לשנן לעצמנו: "אין ייאוש – יש ברירה". לא ישברו אותנו – למה? ככה! מדינה יהודית זה אפשר ואפשר וגם אם זה נראה רק מתרחק – ככה! ו"דידן נוצח".

ב.רועי שרון כמשל

אי אפשר להתייחס לכתבה הנ"ל בלי להתייחס לרועי שרון - כתב ערוץ 10 שפרסם אותה. מדובר באיש ערמומי שבלשון חלקה משכנע יהודים טובים ותמימים להתראיין כאילו כביכול "הוא רוצה לספר את הסיפור שלהם" או "להשמיע את קולם", אך בפועל הוא מקדם באמצעות כתבות אלו את האג'נדה של המחלקה היהודית בשב"כ, ממנה הוא מקבל חומרים רבים ו'סקופים', שעולה חשד שחלקים מהם גם הועברו בצורה שלא לגמרי חוקית. רועי שרון נוהג להתפאר במידע הרב שיש לו כביכול מקשריו עם פעילי הימין, אך בפועל רובם המוחלט נזהרים מנחש זה, ואת המידע שלו הוא מקבל ממקורות אחרים, ודי לחכימא.

גם בלי להתייחס לאג'נדה אותה הוא מקדם בכתבותיו, בין אם בדיבורים גלויים או בטכניקות נסתרות (כגון: משחקי אור וצל ברקע של הדמויות המתראיינות, הטמעת מסרים עפ"י "מילון המושגים" שהשב"כ חפץ בו ועוד). קשה להבין כיצד אנשים שרוצים בשינוי עמוק ואמתי משתפים פעולה עם מי שהופך ללעג ולקלס ומרדיד את השיח בסוגיות הבוערות, העמוקות והרציניות ביותר הנוגעות לעתידו של עם ישראל.

מי שיראה כתבה זו יוכל להבחין כיצד רועי שרון מחדיר את המונח 'פיגועים' בהקשר של עברות רכוש. דבר שלא נעשה בו שימוש כלפי יהודים, אך השב"כ החליט להשתמש במושגים אלו לפני מספר שנים כדי לאפשר בעתיד (שהוא כבר עבר לצערנו) עינויים של יהודים. הוא גם מסרב להודות בכך שהיו עינויים במהלך החקירות של מה שמכונה 'פרשת דומא' למרות שבוודאי הוא יודע את האמת, כדי לשמור על כוחה של המחלקה היהודית בשב"כ.

האינטרס שלו הוא פשוט, ברור שבמדינה יהודית לא יהיה תעסוקה לכתבים כאלו, במדינה יהודית לא תהיה פרנסה לאנשים שכל פרנסתם היא בהיותם 'בעלי לשון הרע' למהדרין. אנשים שכל עניינם לעורר ריב ומדנים ללא שום מטרה או רווח. במדינה יהודית התרבות אותה מייצגת התקשורת תהיה כל כך מסואבת ומוקצה, ולכן ברור שהיהודים שחפצים במדינה יהודית הם האויב מספר אחד של רועי שרון וחבריו.

רועי שרון יכול לשמש עבורנו רק כדוגמא על עתידה של "ההשפעה מבפנים", בני הציונות הדתית אכן מושפעים בפנים. מושפעים בתרבות הזרה הנושבת בתקשורת עד שהם כבר לא מבינים את עולם המושגים של הציבור שאותו הם מסקרים. רק השבוע 'גילינו' מה עלה בגורלה של ההשפעה מבפנים בצה"ל, לאיזה עולם ערכים צה"ל מחנך, וכיצד הוא מעצב את דמותם של חייליו. שוב נוכל ללמוד ששינוי אמיתי יכול להתחולל רק כאשר משכילים 'לפצח את האגוז' ולהקים כלי תקשורת נקיים וטהורים, שלאט לאט אך בביטחה ישמיעו את דבר ה' בעולם.

ג.הרהורים נוספים

כדאי להתייחס לנושא הזה מזווית נוספת.

הבעש"ט לימד אותנו שעל האדם לראות כל מאורע שקורה עליו בחיים כרמזים מאת השי"ת לכוון אותו בדרכו.

לפעמים אנחנו רוצים לעבור מכשולים בדרכים שונות, או שאנחנו נחפזים מדי בדרכנו, ואז ה' מאותת לנו שכאן נדרשת קצת המתנה, ושם יש חומה או קליפה שצריך לשבור אותה יותר בעדינות.

הרבה פעמים תוקפים אותנו 'הרהורי תשובה' ותובנות שהדרך שהלכנו בה היא לא הדרך הנכונה. זה טבעי שבדרך לגאולה מנסים וטועים עד שמצליחים ועל כל יהודי להיות תמיד אמיתי עם עצמו ועם בורא עולם וכל הזמן רק לחתור ולחפש היטב איך גואלים את בת המלך.

אך הפנים צריכות להיות תמיד קדימה. גם חייל שטעה בקרב ונכנס לסימטא שלא היה צריך להיכנס, אסור לו להתחיל לשקוע בהרהורים מדוע הוא עשה טעות זו, ומשם ליפול לייאוש וחידלון. עליו לחשוב כל הזמן מה עכשיו עלי לעשות ואיך במקום שאני נמצא אמשיך את הקרב במה שנכון לי כרגע, ולא מה הייתי צריך לעשות לפני עשרים דקות.

מי שרוצה להיות חייל של ה', צריך תמיד להיזכר גם בתוך הערפל בזה שה' הוא שמסובב את כל מה שקורה סביבי. גם כאשר אני מבין שהוא רוצה ממני להשתנות או לשנות את דרכי. השאלה שעומדת לפני היא מהו הניסיון המוטל עלי עכשיו, ולא לחשוב חלילה שה' מעניש אותי על 'טעויות' שעשיתי. ה' הוא טוב ולא מעניש אף אחד על 'טעויות', ובודאי שהכל לטובה, והכל לטובתי.

במיוחד הדברים נכונים כאשר אדם עומד מול אדם רשע. חייבים כל הזמן לזכור מיהו הצדיק (שבודאי הוא צדיק, גם אם הוא סבור שטעה בדרך, וניהל את המערכה באופן לא כושל) ומיהו הרשע. רק ככה אפשר להינצל מהארס של ה"אין ברירה".

ד.לאלפרד :

בתגובה לטור הקודם שפרסמתי, כתב לי יהודי בשם אלפרד תגובה מעניינת מאד, שקשורה לדיון חשוב. (למי שיש כוח אפשר להציץ). בקצרה הוא כתב שהוא מסכים שתפיסתה של התורה (האורתדוקסיה) היא ההפך מ"איש הישר בעיניו יעשה", אך הוא מוכיח מהמציאות שדווקא הגישה הפלורליסטית הביאה את העולם (המערבי) לשגשוג ולשפע כלכלי ולעצירת המלחמות עד ש"אנשים יכולים ללכת לבכות לפסיכולוג".

אפשר להתווכח על עובדות כאלו או אחרות (האם באמת זה מבטיח שלא תהיה מלחמת עולם וכו') אך ברור שבבסיס הטענה יש משהו אמיתי שצריך לענות לו בכובד ראש. לצערנו, אצל יהודים רבים המושג 'מדינה יהודית' ו'מדינת תורה' מתקשר ישירות עם טהרן, סעודיה או ארדואן. אך כמו שהתורה שלנו רחוקה מאד מהבלי ה'מתפללים אל אל לא יושיע', כך גם התורה שלנו קובעת חוקי חיים שאינם מגבילים את חופש האדם ליצור ליזום ולפתח, ומעודדים את האדם ליצור ולהתחדש, מתוך שמירת הגבולות שלא יתדרדר לריקנות והתאבדות עצמית.

התורה הקדושה אמנם דואגת בעיקר לתכלית של האדם – מציאותו הרוחנית והקשר שלו עם הבורא, אך בתורה "עיקר השכינה היא בתחתונים" דווקא על ידי הקמת חיים (ומדינה) בריאים תוססים ומלאים בשפע.

במדינות שכמוהם אלפרד רוצה לחיות, אמנם תרבות השוויון הביאה איתה שגשוג ושפע כלכלי, אך היא הובילה גם לקריסת ערכים. אחת הדוגמאות הקיצוניות שלה היא דור ההמשך שרוצים להביא ה'זוגות' החד מיניים שיהפוך לדור אבוד ולא נורמלי. השעמום מביא לידי בטלה והיא מפתחת סטיות פיזיות ורוחניות. כמו מדינות המכלות את עצמם לדעת באחוזי ילודה שליליים, או בהומאניות המביאה על עצמה טרור.

על שתי תקופות מהתנ"ך כתוב שאיש ישב תחת גפנו ותחת תאנתו. האחת היא ימי שלמה המלך שבהם היה כיוון וחזון, תקופה הנחשבת לשיא פריחתו של העם היהודי. השניה היא ימי השופטים, עליהם אמרו חז"ל שבמקום להנהיג סדר וללמד את העם תורה פנו זקני העם איש לגפנו ולתאנתו. התוצאה היתה - פילגש בגבעה.

הכיסופים שלנו למדינה יהודית הם ממש לא למדינה נוסח איראן או סעודיה. אלא להנהגה יהודית שתדע להבדיל (עפ"י חוקי התורה) בין הטוב והרע ובין החיים לסם המוות שבכוח אותו נתן לנו ה' כאשר ברא את העולם "לעשות" – שהאדם יפתח אותו וישכלל את העולם ככל אשר ביכולתו.