בפרשתנו כתוב: "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח...ונדחת והשתחוית להם...אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים..."
רש"י מביא מהגמרא במסכת עבודה זרה (דף נה), שהקב"ה חלק את גרמי השמים לגוים כדי שייכשלו באמונה בהם, וכך ייטרדו מן העולם.
הגמרא שם מביאה כמה שאלות שנשאלו חכמי ישראל על כך שלמראית עין לעבודה זרה ישנו כביכול כח אמיתי. אחת מהשאלות נשאל רבי עקיבא על ידי אדם בשם זונין. רש"י סותם שזונין היה יהודי והמהרש"א כותב שכנראה היה גוי ומוכיח זאת מדבריו לרבי עקיבא (עיי"ש). בכל אופן, זונין מקשה שאנו רואים אנשים חולים הנכנסים לבית עבודה זרה ויוצאים משם בריאים. הכיצד?
עונה לו רבי עקיבא במשל שלא אצטט כאן, והנמשל הוא שכאשר משגרים מן השמים ייסורים על האדם, משביעים אותם שלא ילכו אלא ביום פלוני, ולא יצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני, ובסם פלוני. כשמגיע זמנם לצאת, הולך החולה לבית עבודה זרה, והייסורים טוענים שאסור להם לצאת כעת (למרות שהגיע הזמן), ואז נמלכים בדעתם ואומרים: וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן, אנו נאבד את שבועתנו?
בעיון יעקב מסיק שכך עונים לגויים(כדברי המהרש"א שזונין היה גוי), אך התירוץ האמיתי הוא שהקב"ה נותן אפשרות לטעות אחר עבודה זרה, ואינו מבטלה, כדי לטרוד את הגוים מן העולם, כפי שרש"י כתב על הפסוק.
החתם סופר מסביר את הסוגייה בגמרא באופן נפלא, ומפני חביבות הדברים אצטט אותם עם סוגריים והדגשות שלי. "וביאור דבר זה הוא כך, דהנה היצר הרע מביא אדם לחטוא, ועל ידי זה שולח הקב"ה עליו ייסורים לזמן מוגבל בדיני הצדק, והנה אם אדם מתבונן שאותם ייסורים אינם באים עליו במקרה, רק מעשיו הרעים גרמו, וישוב ממעשיו הרעים ויבכה ויתפלל לאלקים אז יוכל להיות שירחם ה' עליו וירפאנו מהרה, או שלא יסורו עד זמן הקצוב להם, ואז ילכו מעצמם כאשר באו, מבלי עסק לרפואה, אבל יצר הרע משתוקק תמיד להכשיל את האדם, איננו נוח לו זה שיהיה מוצק בדעת האדם שהייסורים אינם באים במקרה ,וגם הרפואות אינם מקריים, שאם כן, לא יוכל אח"כ להביאו לידי חטא, לכן כל זמן שאדם מיוסר בייסורים גדולים, הוא משיאו: לך בני ועשה רפואה זו או זו, לך לאותו מרחץ של עבודת אלילים ותראה שתתרפא, והוא היה המחטיאו וגרם לו הייסורין (היצר הרע הוא זה שגרם לאדם לחטוא מלכתחילה), והנה אותו המלאך וכת דיליה, המה יודעים מאחורי הפרגוד שלמעלה לכמה זמן הוקבעו הייסורים (בגלל שהיצר הרע הוא הגורם לחטא, הוא גם יודע כמה זמן הייסורים אמורים להישאר) ובאותו הזמן שיודע שילכו, עושה בכל כוחו להשיאו לילך לאותו מרחץ להתרפא, והוא עושה כך ונרפא, ומכוח זה הוא פועל על האדם להאמין שהייסורים והרפואה הכל במקרה, ועל ידי זה עדיין הוא ניצד במצודת היצר הרע..."
עולה מדברי החתם סופר שהפנייה לרפואת אליל היא עצת היצר דווקא בשעה שבאמת הייסורים אמורים לצאת, וזאת כדי שהחולה יחשוב שבמקרה הוא חלה, ועל ידי הרפואה הוא התרפא, וממילא לא יפסיק לחטוא.
סוגיית רפואת אליל קיימת מאז ומעולם. ישנה מחלוקת גדולה בפוסקים לגבי איסורי כישוף, העלאה באוב, חובר חבר, ועבודה זרה כאמצעי ריפוי, החל מהשאלה הבסיסית האם התורה אסרה אותם למרות שיש בהם תועלת, או דווקא בגלל שאין בהם ממש, וכלה בשאלה האם הם נדחים מפני פיקוח נפש. (סיכום יפה לסוגייה נמצא בספרו של הרב הלפרין "רפואה מציאות והלכה", סימן י').
במאמר זה לא ניכנס לעובי הקורה מבחינה הלכתית, אך ברור שבמקרים שלא מדובר בפיקוח נפש, והם מהווים את הרוב הגדול של הפניות לעזרה רפואית, אין שום היתר להשתמש בשיטות ריפוי מהסוג הנ"ל. עקרון זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר ברפואת הנפש, שם היניקה ממקורות זרים מחלחלת גם לרפואה הקונבנציונאלית המקובלת.
מהעיון ההלכתי ניתן להסיק שכל הסוגיה תלויה בשאלה, האם הפרקטיקה הטיפולית מותרת על פי תורה, או שמא יונקת מעבודה זרה, ואסורה. אך מעיון בדברי הגמרא והביאור של החתם סופר עולה שבעומק כל פניה לעזרה רפואית טומנת בחובה את הסיכון הכתוב בפסוק: "ופן תשא עיניך...ונדחת", וכפי שמגדיר הרמב"ם: "שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא, שהוא עשאם אמצעיים להנהגת הברואים, ולא שייעבדו".
פניה לעזרה רפואית באופן הזה היא מה שחלק ה' לכל העמים, כדי לטורדן מן העולם, ולא לישראל. ועל כך בא הפסוק האחרון של הפטרת 'נחמו' ואומר: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (=ברא אלקים) וגו. כאשר יהודי נושא עיניו למרום אל גרמי השמים (גורמי הרפואה) הוא בעצם רואה את 'מי ברא אלה', וממילא נמשכת לו רפואה.
