בחלקו הראשון של המאמר מוזכרים שני סגנונות חיים שונים: האחד מושתת כולו על הרצון החופשי והמשוחרר, והסגנון השני מצביע דווקא על היתרונות הגדולים של ההכרחים והמחויבויות שבחיים ועל היכולת והעצמה שבהם. נוכחנו לראות כי לא בזה ולא בזה ימצא האדם את אשרו, והשאיפה היא לעצב את חיינו עם שני הכוחות – כח ההכרח וכח הרצון. איך עושים זאת? איך מגיעים לאיזון ושילוב נכון ביניהם?
אז קודם כל, ברמה הכי בסיסית – אין לזנוח אף אחד מהם.
מה זה אומר למעשה? ישנם שלבים או מצבים בחיים שבהם לפעמים באופן טבעי האדם לא נמצא בתוך מסגרת כלשהי, כדוגמת רווק שחי אצל הוריו, אדם בעל עסק עצמאי או פנסיונר. בשלבים אלו, אך לא באלו בלבד אלא בכל שלב ומצב בו אדם נמצא, כדאי לבחון - האם איני נמצא בתוך מסגרת מחייבת? או אולי יש לי מסגרת אך היא משאירה לי מרווח גדול מידי במשך היום? אולי אני עובד עד אחה"צ ומאז עד זמן השינה שלי אני בעצם פנוי?
לכולנו יש מחויבויות שונות, ורובנו מרגישים שהיום שלנו כולו עמוס, ובכל זאת רובנו לא מרגישים שהשגרה מלאה במרץ נפלא של עשיה אינטנסיבית מחלצת חושים. פעמים שאחת הסיבות היא דווקא איזה חוסר בממד ההכרח בחיינו. אולי זה נשמע פרדוקסלי, אך שווה בדיקה. פעמים רבות דווקא אם אדם יוסיף להפיק מעצמו יותר ממה שהוא רגיל זה עשוי להשיב משב רוח מרענן בכל השגרה שלו. ניתן להוסיף לסדר היום מחויבות במגוון תחומים ומסגרות – מסגרת של חסד, פעילות ציבורית, להירשם לתכנית של לימוד הלכה וכדו', מחויבות בעבודת ה', או אפילו הגדרת מחויבות משפחתית כגון השקעה בכיבוד הורים וכדו', ועוד.
כדאי לכל אחד להתבונן עם עצמו בכנות – אם אכניס את עצמי למסגרת מחייבת ודורשת (או למסגרת נוספת על הקיימת כבר), האם זה עשוי במשך הזמן להוסיף לי תחושות סיפוק, הצלחה ויכולת? אם כן - לך על זה! כדאי להעז ולאפשר לעצמך לעצב כרצונך את חייך, ולא לתת למציאות לבחור במקומך. אם אתה מהסס - קח תקופת נסיון.
עד כאן עסקנו איך לא לזנוח את צד ההכרח שבחיים. מה עם צד הרצון?
בחן את עצמך, האם חסר בשגרת יומך זמן לחופש הרצון: האם יש לי זמן משמעותי שבו אני לומד מה שליבי חפץ? אלו דברים עשויים להעניק לי רעננות, ואחזור אחריהם לשגרה עם שאר רוח? האם אני ממשיך את קדושת מנוחת השבת גם לימי המעשה? כלומר, האם יש לי זמנים במשך השבוע בהם אני משוחרר ולא חושב על מה שיש לי עוד להספיק ולעשות? האם יש לי בשגרה מרווח זמן של שהות רגועה עם האשה? האם יש לי זמן נוסף כזה עם הילדים?
אם לא, אני מוכרח לאפשר לעצמי את זה. לפנות משבצת בלו"ז לזמן של חירות, שכולו מוקדש למשהו שליבי חפץ בו. זמן שבו אני משתדל לפנות את הראש מכל הטרדות ולהרגיש שכעת אני רק כאן ולא מחויב לשום דבר. יש לתקוע יתדות בלו”ז ולהחליט שאיני מוותר על משבצת זו, כדי שהזמן היקר הזה לא ילך לאיבוד. נסה לעשות כך במשך שבועיים בלבד ותבחין בהבדל.
עד כאן זו הרמה הבסיסית בלבד, בכדי שלא נישאב לאורח חיים שמצומצם רק למחויבויות והכרחים או שמצומצם רק לרמת הרצון החפשי שלי בלבד. הרמה היותר עמוקה היא – להכניס הכרח ברצון ורצון בהכרח. כי בעומק, ניתן למלא את החיים כולם ברצון וגם למלאם בהכרח.
להכניס הכרח ברצון -
מה הכוונה? הכוונה היא להשתמש בכלי הנפלא הזה, שנקרא "הכרח", גם לאותם דברים שאני עושה אותם רק מתוך רצוני החופשי.
הזכרנו בחלק הראשון של המאמר שברצון יש חולשה. יש הרבה דברים שבהם אדם חפץ ורוצה, אולם רבים מהם כלל לא באים לידי מימוש ואחרים מתממשים אבל לא במלואם. לכך ישנה עצה טובה: להסביר לעצמי שאת אותם הדברים שבהם אני חפץ ורוצה בעצם אני גם מוכרח אותם.
כיצד? יוסי מאוד רוצה, לדוגמא, להשכים קום בכל יום שישי לטייל לאור הזריחה, או לחלופין לטבול קודם ותיקין ולהתפלל במתינות, מילה במילה כמונה מעות. זה מה שיעשה לו את זה, כשהוא מצליח להוציא זאת לפועל הוא מרגיש נפלא, אלא שלא תמיד הרצון גובר על העייפות...
אם יוסי שלנו יישב דעתו ויתבונן שבעצם לחיות סתם כך ללא נקודות אור וחיות משמעותיות אלו זה לא שווה לו, ויחשוב בדעתו – איך אני אסתכל על עצמי אם במשך שנות חיי הבאות אהיה אחד שלא קם בימי שישי לתפילה נפלאה? איזה מין יוסי אני אהיה? שווה להיות יוסי כזה? וכך, יפנים יוסי שחיים ללא זה בשבילו אינם באמת חיים – ממילא מיד הוא ירגיש - "אני מוכרח לעשות זאת".
באותו אופן ניתן להתבונן על כל משימה מאומצת שאדם חפץ בה אבל לא כ"כ מיישם אותה כי הוא לא מספיק מוכרח. כגון מי שרוצה לעמול בתורה וללמוד כך וכך שעות או כך וכך מסכתות, או מי שרוצה להוציא לפועל באופן קבוע איזה תחביב שדורש מאמץ, או משאלת לב כמוסה שקשה לו ליישמה, וכן כל כיוצא באלו. כך משדרגים את הרצון לאותה העצמה של ההכרח.
ואיך מכניסים רצון וחופש בתוך ההכרחים והמחויבויות? על כך בחלק הבא.
בכל יום ויום נתקלים בצורך הזה! 1 ט"ו חשון תשע"ז 15:12 אודיה