אני לא חייב

בפעמים שעברו ראינו שהמושגים הכרח ורצון הם אבני יסוד בנפש האדם, ושניהם מניעים אותנו בכל פעלנו. בנוסף ראינו כי ביתר העמקה ניתן להשתמש בשני הכוחות הללו יחדיו, ולא שיהיו צרים אחד לשני. בפעם שעברה ביארנו איך מגייסים את כח ההכרח לטובת הרצון, וכעת נבאר בע"ה איך מכניסים את הרצון בתוך ההכרח.

להכניס רצון בהכרח -

מה הכוונה? הכוונה היא להשתחרר מהתחושה המעיקה המתלווה לכל הכרח ומחויבות. כלומר, לעשות את אותם דברים שאני מוכרח לעשות, אבל מתוך הרגשה של חירות ולא מתוך הרגשה של שיעבוד וכבילות.

איך עושים זאת?

ראשית, יש להקדים אמירה כללית. כל אדם צריך למצוא את היעוד שלו, את היעד האישי שלו שלשם כל חייו מיועדים. כאשר היעוד האישי שלי לא מספיק מבורר לי - בוודאי שיש לי חוסר בכח הרצון שלי. יכול להיות שחיי מלאים תכנים חשובים ביותר אך חסר בהם חוט אחד ארוך של רצון השוזר את כולם מתחילתם עד סופם.

תהליך בירור היעוד האישי אינו תמיד תהליך קצר שמסתכם בשעה אחת של חשיבה. זהו תהליך המצריך חשיבה ארוכת טווח, עמידה כנה לפני ה' יתברך, מבט רחב אופקים, והיכרות של האדם עם כוחותיו, כישרונותיו ומאוויו. כאשר במשך תקופה מסוימת אדם מתבונן בזה ומשתדל לכוון את רצונו לרצון ה' יתברך, ושואל את עצמו – "לאיזה יעוד ה' מייעד אותי?", ממילא עם הזמן תמונת המצב שלו מתבהרת, הוא יותר ויותר מכיר את עצמו, את סביבתו ואת מה שהוא יכול לתרום לה, והידיעה הברורה מהו היעוד שלו הולכת ומבשילה בתוכו.

במידה ואדם זוכה שהיעוד שלו מבורר לו, כבר מקבלים כל המעשים שהוא עושה רקע מלא רצון. וגם כשהוא פועל מתוך הכרח הוא לא כבול אליו, כי הוא מסוגל להרים את הראש מעל לפרט הזה, שהוא עוסק בו מתוך הכרח, ולראות אותו כחוט יחיד קטן הארוג בתוך מסכת חייו הרחבה, שכולה רצון כללי אחד מתחילתה ועד סופה.

מעבר להקדמה כללית זו, ישנה עצה מעשית ויומיומית להקלת הרגשת ההכרח.

באופן טבעי שגור על לשוננו לומר, לאחרים או לעצמנו, "אני חייב", "אני מוכרח". אנו אומרים זאת גם על דברים שבאמת איננו ממש חייבים ומוכרחים, כגון – אני חייב כוס קפה, אני מוכרח להספיק את - , אני מוכרח לצאת עכשיו, וכן הלאה. נסו בעצמכם לכתוב במשך יומיים על פנקס כמה פעמים אתם משתמשים בביטויים אלו. ייתכן שתופתעו.

זו לא סתם שגרת הלשון, זו באמת ההרגשה שלנו. פעמים רבות אנו נוטים להלחיץ את עצמנו לשווא, ופעמים רבות אף יוצרים לעצמנו הרגשה רבה של מחויבות ועול מכביד, גם כאשר לאמיתו של דבר הדבר היחיד המחייב ומכריח אותנו הוא הרצון(!) שלנו בלבד.

מדוע אנו נוטים לעשות זאת?

עשויות להיות לכך סיבות שונות, אולם בעומק, המשותף לכולן הוא שאנו מעדיפים לשלם את המחיר של הרגשת העול המחייב ובלבד שנוכל לברוח מלעמוד מאחורי המעשים שלנו במלוא המודעות ובמלוא הרצון והבחירה החופשית.

מה שלא יהיה, זה תלוי בנו. ניתן להשתחרר מזה. מי שינסה להחליף את כל ה"אני חייב/מוכרח" ב"אני רוצה / אני מאוד רוצה / חשוב לי" יוַכח בשיפור ניכר בהרגשת החירות שלו ביום-יום. הוא יֵעשה מודע יותר לרצונותיו ובחירותיו, וירגיש יותר בוחר ומושל בהתנהלותו השגרתית.

הנהגה זו אף עשויה לפתוח צוהר לבחינה מחדש של הרבה מהפעולות והמעשים שלנו. שכן אחר שהשתחררנו מההרגשה שאנו מוכרחים מיד נוכל לחשוב מחדש אם אנו באמת רוצים, ועד כמה. למשל, האם אני באמת רוצה לצאת מהר מהבית בלי להתייחס לילדה שלי או לאשתי. או באופן אחר - אמנם אני רוצה את ה'כוס קפה' שלי אבל האם בכל מחיר, האם אתעקש עליה גם כשהיא גוזלת לי זמן יקר.

השלב הבא הוא לקחת את אותה חירות איתנו גם אל הדברים שאנו באמת חייבים ולא "כאילו".

אם נתבונן ניווכח לראות כי כמעט כל ההכרחים מיוסדים על רצון. ניקח לדוגמה את הצורך לעבוד כדי להתפרנס, אין ספק שזהו אחד ההכרחים המרכזיים בחיינו. אנו מוכרחים לעבוד כדי לספק מזון לנו ולבני ביתנו, אנו מוכרחים להיות ניזונים כדי לחיות. אולם, מה עם עצם החיים? האם אנו מוכרחים לחיות או רוצים לחיות? בתקווה שכולנו רוצים לחיות ואוהבים לחיות, ניתן להסיק מכאן שגם הכרח הפרנסה מיוסד על הרצון. אנו רוצים לחיות, לכן רוצים לאכול ולכן רוצים לעבוד.

לכן גם בנושא זה ודומיו כדאי שנשתמש באותה הנהגה דלעיל – להכניס לראש "אני רוצה" במקום "אני מוכרח". לתת לעצמי להשתחרר ולהיזכר שבמבט כללי אני בעצם פועל מתוך רצון, ולא כרובוט הפועל בשבלונה קבועה וקפואה.

ושוב, גם כאן - בפעולות שאני באמת מוכרח לעשותן, נפתח הפתח לבחינה מחדש. כמו למשל, אם אני עובד מתוך רצון אז בעצם במה אני רוצה לעבוד. כמה אני רוצה להשקיע בשביל הפרנסה – מה אני צריך בשביל לחיות ומה בשביל מותרות, כמה מותרות אני רוצה ובאיזה מחיר? וכיוצא בזה בשאר ההכרחים והמחויבויות.

נמצא, שתודה לה' ניתן בעולמנו להרטיב בטל של רצון גם את כל ההכרחים היבשים והמעיקים. כי בעומק איננו חייבים דבר. יצאנו ממצרים, איננו עבדים של אף אחד. ומאז ועד עתה ראוי שתמיד תלווה אותנו הידיעה הברורה ש"לא עליך המלאכה לגמור", אנו לא משועבדים לשום דבר. השעבוד והמחויבות היחידה היא כלפי שמיא – לעשות את ההשתדלות שלי ולא להיות בטלן, בבחינת - "ואי אתה בן חורין להבטל", כי חיים של בטלה אינם חיים.

יהי רצון שנזכה למלא את חיינו בכוחות חזקים וברצון ועונג מרוממים.