על אוכל, בריחה ונוכחות

לכבוד ט"ו בשבט – רעיון קצר על אוכל, שכן מובא בספרים שמעניינו של היום הוא תיקון האכילה. ומשם נקיש גם בכלל על עצמנו.

אופן וסגנון האכילה המצוי אצל רובנו הוא כדלהלן:

אדם מתחיל לאכול ומיד מתעסק עם ה"ביס" הבא – מסדר את האוכל על המזלג וכדו'. עוד לפני הבליעה הסופית של הביס הראשון כבר מתרומם המזלג, בכדי שמיד עם הבליעה, כהרף עין, יכנס הביס השני... וכך הלאה.

בנוסף, קצב הלעיסה ותכיפות הבליעות בזו אחר זו הינם מהירים, על פי רוב. בפרט בראשית הסעודה, כאשר הסועד עוד רעב.

אופן כזה של אכילה מעיד על המקום והתנועה הנפשית של האדם האוכל, הכוללים את מחשבותיו ורצונותיו בעת האוכל. והיינו שלמעשה יותר ממה שאנו נהנים מהביס הנוכחי אנו שקועים ומכוונים לביס הבא, וחבל, כי יש בכך פספוס גדול. משום שצורה זו של בקשת העתיד שומטת מאתנו את ההווה.

ההסבר לכך הוא, שבניגוד לתפיסה הבוסרית הרווחת, "תאוה" ו"הנאה" אינן זהות. ולא זו בלבד אלא שלאמיתו של דבר אלו שני מושגים סותרים, על אף שיש קשר ביניהם.

תאוה היא החשק שלי למה שלא נמצא אצלי. הנאה קשורה ל'נחת-רוח' ממה שיש בידי, שמחה בחלקי. נמצא שככל שהתאוה גוברת היא טורדת את מנוחתו של האדם ולא מאפשרת לו לשמוח וליהנות ממנת חלקו. (הקשר שכן קיים ביניהן הוא שהתאוה מבקשת הנאה, וממילא הנאה מגרה את האדם להתאוות לעוד הנאה)

תארו לעצמכם אופן אכילה שונה –

יהודי מתיישב לסעודה תוך יישוב הדעת, ממתין קודם האכילה ומתבונן על חסדי ד' שהביא לפניו בחן מיני מאכלים מגוונים, מרובי טעמים, צבעים ומרקמים, העתידים לתת לו כח וחיות ולהיות ערבים לחכו. לאחר שמברך ומודה לד', אוכל במתינות, וידיו לא מתעסקות בשום דבר עד שמסיים לבלוע את הנמצא בפיו. תוך כדי הלעיסה המתונה ליבו ממשיך להודות לד' על ההנאה שהוא חווה בזה הרגע. ובדרך אגב הוא מרוויח עוד שני דברים: 1. אכילה בריאה יותר. כי כשאינו להוט יש לו שהות ללעוס יותר, וכך המזון מגיע לקיבה במצב נוח יותר לעיכול. 2. הלעיסה הממושכת מפיקה את מרב הטעם שבמזון, כיוון שעל ידי הלחיצות נסחטות תמציות הטעם יותר ויותר.

מובן מאליו שבאופן השני אדם באמת מממש את הפוטנציאל הגלום במזון, שומר על גובה רוחני (ואף עשוי להתרומם) ונהנה, ולא נמצא במין מרוצה טורדנית ומבוהלת אחר סיפוק תאוותו בעת האוכל.

וקצת על עצמנו –

מה שנכון לגבי אוכל נכון גם לגבי כל דבר ורושם שמגיע אלינו מבחוץ ומתמזג בתוכנו. וכך כל רגע בחיים הוא מפגש של האדם עם רשמים שהוא קולט אותם מן החוץ פנימה.

הנה כמה דוגמאות למצבים בהם אנו לרוב רצים הלאה ומפספסים את ההווה והנוכח, וע"י עצירה ושהייה, שימת לב וקשב פנימי ניתן להגיע בהם למקום אמיתי יותר. (ומהן יוכל כל אחד להקיש למקום שזה קיים אצלו)

- שלל דאגות המחר – מה יהיה עם המבחן, הפרנסה, הילדים, החובות, המשימות וכדו' – מוציאות אותנו מקורת הרוח ושביעות הרצון של היום, המתאפשרות רק ע"י בטחון גמור בד', כפשוטו, כפי שילד לא דואג מה יאכל בערב אלא סמוך על הוריו.

- שיחה עם חבר קרוב, שבה אני לא לגמרי איתו, והוא חש זאת אצלו בפנים, כי אני מקושר תדיר ברשת חברתית, או אפילו סתם זמין לשיחות והודעות. חדי ההרגשה יבחינו שאף כשהמכשיר על שקט אבל אני מכניס את ידי לכיס תוך כדי השיחה עם החבר כדי להרגיש שהסלולרי איתי, גם בדקות כזו אני לא מתפנה כולי לקשר הנוכח עם זולתי.

- ובכלל, שגרת היום-יום המודרנית שבה דבר רודף דבר ולרוב אין בה מקום של פנאי ושקט שבו יכול האדם להיות עם עצמו, להרגיש את עצם החיים שלו, להתחבר למקום הפשוט והכן שבו, שלא מלובש בכל מיני עטיפות חיצוניות.

החיים האמיתיים לוחשים לנו – "אל תברחו, היו עמנו".