לנגב חומוס בדמשק

נראה שחלום השלום מעולם לא נראה כה רחוק.

המשמעות של ויתורים ונסיגות, אם למישהו עוד היה ספק בעניין, הובהרה היטב במערכה האחרונה בדרום. מה יקרה אם ח"ו ניסוג מאזורים נרחבים ביו"ש?

בנוסף, "האביב הערבי" שייצר כל כך הרבה שפך דם בין הארגונים והפלגים הערבים במזרח התיכון, הבליט את עומקה ועוצמתה של תרבות הרצח והאכזריות הטבועה בהם, ואת משמעותה האפשרית של נתינת כוח וסמכות לתרבות הזו.

דת השאיפה לשלום

ולמרות זאת, כל מנהיג ישראלי, מכל זרם ומכל מפלגה ימשיך לשחרר מדי פעם אמירה על כמיהתו לשלום. אם אתה לא שואף שלום אתה לא לגיטימי, אתה לא במשחק. אפשר לקבל טיעונים כמו אי הסכמה לויתור על חבלי מולדת או חשש מסיכוני ההסכמים, אבל השאיפה לשלום כחזון עקרוני תמיד היתה ותמיד תהיה.

הדת הרשמית בישראל היא דת השאיפה לשלום. מי שלא שם, כופר בעיקר. אסור ציבורית לא להאמין בשלום. פוליטית, זו התאבדות.

הויכוחים בין הימין לשמאל הם על מידת הויתור האפשרי למען השלום, המחיר הסביר שהגיוני לשלם עבורו, ועד כמה ניתן לקחת סיכונים. הרצון עצמו בשלום הוא אקסיומה. מי לא רוצה שלום? שמעתם פעם איש ציבור ישראלי שמצהיר שאין לו שום רצון ועניין בשלום עם הערבים?

אם כל מדינות ערב היו מודיעות לפתע שהן רוצות שלום ללא שום דרישה, מישהו היה מתנגד לעניין?

מי לא היה רוצה להתעורר יום אחד ולמצוא את עצמנו בלי כל העיסוק בענייני ביטחון? בלי פיגועים ובלי מילואים, בלי טילים ובלי מאבטחים בקניונים.. רק לחשוב כמה אנרגיה מבוזבזת היתה יכולה להיות מושקעת בפיתוח, במדע ובחינוך..

ללא גבולות

התרבות הישראלית מושתתת על הכמיהה לשלום. השירה, התרבות והפוליטיקה, הכל אחוז בחלום הזה.

זהו החלום הכי בסיסי של הישראלים. ללא מלחמות וללא צבא, מזרח תיכון חדש ללא גבולות. כמו באירופה..

אבל רגע, מה זה בעצם אומר ה"ללא גבולות" הזה?

נגיד שקפצנו כעת במנהרת הזמן והגענו לאותו יום מיוחל, בסדר? נגיד שהעולם הערבי הבין סוף סוף שאין טעם יותר במלחמה. חאלס, נגמר הכל. מעכשיו רק שלום, סלאם, פיס (סליחה, ביס).

בקשתם, קבלתם. שלום מזרח תיכוני מלא מלא, מים עד ים בדיוק כפי שיריב אופנהיימר חולם כעת בחלומותיו הוורודים ביותר (אבל ממה הוא יתפרנס אז?). החזון התגשם לגמרי לגמרי, בסדר? כל מה שנשאר זה לעלות על אוטו ולקפוץ לנגב חומוס בדמשק..

יופי? מרוצים? אהלן וסהלן.

אבל..

אם אני יכול לקפוץ לדמשק לביקור, זה אומר שגם דמשק יכולה לקפוץ אלי..

והיא תקפוץ. או או כמה שהיא תקפוץ.

לאחר פרוץ השלום שאליו אנו כה משתוקקים, יסתובבו בנחת ברחובות ערי ישראל מליוני "אזרחי איחוד המזרח התיכון החדש" יהודים וערבים כאחד, היחס המספרי יהיה משהו כמו יהודי אחד לכל מאה ערבים או יותר.

ממש עושה חשק..

שלום רציתם, שלום קיבלתם.

זוכרים את דרום תל אביב? כמה אלפי סודנים שמצאו כי כאן החיים נוחים יותר, ותוך זמן קצר העיר השלווה הפכה לגיהנום. וזו רק טעימה קטנה מהצפוי לנו במסגרת השלום שאנו כה משתוקקים אליו.. אפשר רק לדמיין איך ייראו ערי גוש דן אם כמה מאות אלפי ערבים שיקפצו לבקר יחליטו משום מה שמתאים להם להישאר.

גבולות פתוחים אמרנו, נכון? שלום מלא מלא?

כי אם כן, הדבר הכי הגיוני זה לרוץ להתחיל ללמוד קורס בערבית.. (או בשחיה, הזול מביניהם)

מי כאן ההזוי?

ועכשיו ברצינות, אחרי כמעט שבעים שנה שכוווולם רוצים שלום ומדברים עליו ללא הפסקה, האם מישהו פעם חשב איך זה ייראה והאם זה בכלל מה שאנחנו רוצים?

האם החלום הישראלי הכי בסיסי, חזון השלום, מתואם עם המציאות?

האם שבעים שנה אנו נאבקים כדי לזכות בסופו של דבר בהגשמת חזון שתמציתו היא בעצם האפשרות לחיות בשלווה, מיעוט יהודי טובע בקרב אוכלוסיה של מאות מליוני מוסלמים?

משהו כאן לא הגיוני, נכון?

מדינה שלמה מתנהלת שנים ארוכות על בסיס חזון לא הגיוני בעליל.

ובאמת, הרי ברור שהכל שטויות, הבלים והזיות. הערבים הם אותם ערבים, הים הוא אותו ים, ושלום לא יהיה כאן. ובכל זאת, כולם מדברים עליו, באדיקות ובדבקות.

מה שאפשר להוציא מכאן זה את ההבנה שאם השטות הזו קיבלה כל כך הרבה מקום ולגיטמציה, בוודאי שאל לנו להתבייש מלהגיד בקול רם את השאיפות הנכונות והצודקות שלנו. לדבר על ארץ ישראל לעם ישראל, מלכות בית דוד, מחיית עמלק, בית מקדש, נבואה ואפר פרה אדומה.

לא, ברצינות. ממש, באמת. עם קמפיינים, פעולות הסברה ותוכניות עבודה. להתחיל לפעול שזה יקרה. מה שבידינו, על כל פנים, וה' יעשה הטוב בעיניו.

אנחנו הזויים? לא מחוברים למציאות?

מי שמדבר..