במאמר הקודם דיברנו על שתי רמות של משא ומתן. ברובד הראשון – שקראנו לו הרובד של חושן משפט, דיברנו על איך שכל אחד דואג לאינטרסים שלו, ואמרנו שהשיווק המסורתי מגיע מהרובד הזה. ברובד השני – קראנו לו הרובד של האנושיות, דיברנו על הצורך שלנו כבני אדם לראות גם את האדם שמולנו מאחורי האינטרס, ומתוך כך לפעול גם מתוך חסד, וגם בשיווק – באופן של שיתופי פעולה.
המסקנה של המאמר הקודם הייתה שיש מקום משמעותי לרובד הבסיסי של המסחר, זה הבנוי על אינטרסים אישיים, כך שהחסד צריך להיות גם הוא מתוך התחשבות ברובד הזה, מעין מה שאמרו חז"ל "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", ואת ארבע החמישיות הנוספות צריך לנהוג לפי הדין.
הבעיה שעולה באופן טבעי אצל כל מי שרוצה לפעול בדרך הזו קשורה לתיקון המידות. אם אני קצת רגיש אני חש מיד שההליכה שלי על האינטרסים האישיים נגועה בהרבה אינטרסים אישיים... לא רק בשביל תיקון עולם אני רוצה לגבות את המגיע לי. והא ראיה, שאם מישהו לוקח לי מה שחשבתי שהוא שלי – אני נפגע עד עמקי נשמתי.
מנגד, ניכרים דברי אמת: אין לי אפשרות ללכת להיות איש חסד "עד הסוף", מכל הסיבות שהזכרנו במאמר הקודם.
אז איך אני יכול למצוא את שביל הזהב ולאזן בין שתי ההסתכלויות האלו?
לצורך כך ניעזר בשתי התבוננויות שיקנו לנו כלים להתייחס למציאות קצת אחרת.
ההסתכלות של ה' וההסתכלות שלי
אם נחזור אל ארבעת הרמות מהמאמר הקודם, הן היו:
1. דין תורה
2. פשרה
3. איש חסד
4. בעל דין
נשים לב, שיש כאן שתי זוויות הסתכלות שונות.
אם אני מסתכל מלמטה, מהזווית האנושית, הרי שבעל דין הוא נמוך מאיש החסד. כך אנו מחנכים את עצמנו ואת ילדינו, לוותר ולנהוג לפנים משורת הדין; ואנו מרגישים שכדי להיות אנשי חסד אנחנו צריכים להתאמץ, בעוד שלדרוש את המגיע לנו זה האינסטינקט הראשוני והחזק שלנו.
אבל אם אסתכל מלמעלה, מהמבט של ה' – נותן התורה, הרי שהוא דווקא רואה את דין התורה המקורי מעל לפשרה. הפשרה, כשמה כן היא, היא התפשרות עם המציאות, כאשר קשה לעמוד על אמיתותו של הדין לפי התורה.
אפשר לומר כביכול שה' הוא נקי מאינטרסים אישיים, או אפשר לומר להיפך – הוא חווה באופן מלא את האינטרסים של כולם באותה המידה, ולכן הוא קובע את הדין במלואו, כמו שהוא. כל סטייה ממנו תהיה בעצם סטייה מהאמת. אבל כשהדין יורד אלינו, לתוך המציאות, הוא נעלם קצת בתוך הפשרה והחסד. וכמו במקרים רבים, "נעוץ תחילתן בסופן", דווקא המציאות המתעקשת על שלה, אותו בעל דין שמבקש לקבל את המגיע לו – משקף באופן פנימי את רצון ה' היותר עמוק.
מה הרווחנו מההסתכלות הזו? הרווחנו שאנחנו מבינים שמצד אחד יש לנו עבודה להתגבר על מידותינו ולהיות אנשי חסד, ומצד שני ה' רואה ערך גם במקומות שבהם אנחנו פועלים לפי הדין. ההסתכלות הזו תעזור לנו לאזן בין הדברים.
ועדיין, לפי זה נראה שאנחנו בכל זאת צריכים להיות אנשי חסד, ואת הדין השארנו לה'. האם כך באמת צריכים להסתכל, או שגם אנחנו צריכים לנהוג לפי הדין?
כדי לענות על השאלה הזו נוסיף עוד התבוננות במבנה הזה.
משה ואהרן בכהניו
עם ישראל מקבל את התורה דרך הצדיקים, מוסרי התורה, ובמיוחד דרך שבעת הרועים. אם ננסה להתבונן בשתי האפשרויות האלו ולמצוא את הצדיק שמגלם כל אחת מהן במיוחד, די פשוט לומר שאיש התורה הוא משה רבנו, ואיש הפשרה והחסד הוא אהרן הכהן, רודף השלום ואוהב השלום.
עם מי אתה בוחר להזדהות, עם משה או עם אהרן? נדמה שפשוט הוא שכל אחד מזדהה גם עם זה וגם עם זה. כשאנו מדברים על שבעת הרועים, אנו מדברים על שבע נשמות כלליות שכל אחת מהן מפרנסת-רועה את נשמות ישראל מבחינה אחרת. אצל משה ואהרן זה ודאי כך – שני מנהיגי ישראל בדור אחד, שכל אחד מהם מייצג פן אחר ("שושבינא דמלכא" ו"שושבינא דמטרוניתא" בלשון הזוהר, ולפי העיון כאן – זה שמביא את מבטו של ה' אל המציאות וזה שמכוון את מבטה של המציאות אל ה').
עצם הקישור של שתי הרמות האלו לשני צדיקים ממתיק את ההתייחסות, ומאפשר לנו לנהוג כמו זה וכמו זה. בהזדהות שלנו עם התורה ועם ישובו של עולם בעבודה לפי הכללים אנחנו קושרים את הקיום שלנו, את האינטרסים ואת המציאות הפרטית, עם משה שמייצג את הנאמנות לה' ועם התורה; ובהטיה כלפי חסד, ברדיפת השלום ובוויתור אנחנו קושרים את החסד שלנו עם אהרן המייצג את הקשר לכלל ישראל, ודרך זה שוב לה'.
כך גם אנחנו ממתיקים את מעשי החסד שלנו, שלא יהיו מלאי ישות, אלא יהיו "בשם כל ישראל", וגם את האינטרסים שלנו – שלא יהיו רק נפילה אל הקליפות, אלא גם מתוך תחושת שייכות אל ה' ואל הנהגת עולמו.
חסד, דין, רחמים
עירוב שתי הרמות האלו – של החסד ושל הדין – יוצר התייחסות מתוקנת אל המציאות, התייחסות של רחמים.
מה שמאפיין את הרחמים הוא שמצד אחד מכירים במצבו האמיתי של השני, שזקוק לרחמים, ולא מנסים לטשטש ולהעלים את הפער – ולענייננו, לא מתכחשים למה שמגיע לו ומה שלא מגיע לו, ומצד שני לא נצמדים רק לדין אלא משתדלים לעזור ולסייע, מתוך אכפתיות אמיתית.
כך גם ביחס העסקי: שומרים על המסגרת של הדין, אבל ממלאים אותה בנעימות של רחמים, מתוך הרצון לתת מקום לחסד לבוא לידי ביטוי בצורה מתוקנת.
