קפיטליזם או סוציאליזם - הילכו שניהם יחדיו?

קפיטליזם או סוציאליזם?

בשיח הציבורי המתנהל היום בארץ ישראל יש שני קולות סותרים. מצד אחד, הכל דוגלים בכלכלה קפיטליסטית. הן החלופות האחרות כבר פשטו את הרגל (הגוש הקומוניסטי), ונראה שזו הדרך היחידה לנהל כלכלה.

מצד שני, הטבע היהודי מתנגד להפקרת החלשים, ולכן המדינה דואגת לרשת בטחון עניפה המגנה על זכויותיהם של מיעוטים ושל שכבות חלשות, לפחות לכאורה. כך הדבר בנוגע לזכויות חד הוריות, קצבאות שונות ועוד. בכל פעם שמקצצים בקצבאות הללו עולה קול זעקה ציבורי המוחה על כך ודורש מהמדינה לתת הרבה יותר לשכבות החלשות. זאת ועוד: בכל פעם שמספרים בתקשורת על עמותות חסד למינהן, מוסיפים את התמיהה מדוע אנשים פרטיים דואגים לחסד ולא המדינה עושה זאת.

אמנם, עצם הדרישה לעזרה מהמדינה דווקא ולא מהאנשים הפרטיים היא מוזרה. אם מדובר בלב יהודי חם, הרי שדווקא היהודים הפרטיים היו צריכים להיות אחראים לעזרה לזולת באופן התנדבותי, כמו במצוות הצדקה. המדינה לעומת זאת עוסקת לא בהתנדבות אלא בחוקים או בדינים, וגם אם חוקים צריכים לבטא גם חסד – עיקרם הוא דווקא דין, כשמם כן הם.

האווירה קפיטליסטית...

הפניה הזו למדינה להיות "בעלת חסד" במקום הציבור, מקורה באווירה הקפיטליסטית שעל ברכיה כולנו מתחנכים היום. מי שמועלה על נס הוא המצליחן הכלכלי, וכולם רוצים להיות כמוהו – אם זה יזם הסטארט-אפ, הטייקון, או זה ש'עשה קופה' בבורסה. כיוון שכך, מי יכול להרשות לעצמו לעשות חסד? הן אני עסוק בעשיית הון.

אז כדי להרגיע את המצפון אני מסביר לעצמי שהמדינה חייבת לעשות חסד, אחרת מה יעלה בגורל המסכנים?

...לכן החוקים סוציאליסטיים

יותר מזה. כאשר מתבוננים על הניכור שנגרם בין איש לרעהו בגלל האווירה הקפיטליסטית, זו המקדשת את ההצלחה החומרית, מבינים שסוף דבר מה שיהיה כאן באמת הוא ש"איש את רעהו חיים בלעו". לכן עולה הקריאה לעצור זאת באופן מלאכותי. איך? על ידי החוק.

מדוע באופן מלאכותי? כי במקום לחנך את הציבור להיות אכפתי ולמתן את המרדף אחרי האינטרס הפרטי, אנו מעדיפים להמשיך לקדש את בעלי האמצעים, ולאזן את הניכור שזה גורם באופן חיצוני בלבד, על ידי דרישה למתן עזרה מהמדינה – שהיא כביכול איננה גוף בעל אינטרס משל עצמו, או שנדמה לנו שהיא יכולה לשאת בכל עלות, ולכן היא תעשה חסד בלי שאיש מאיתנו יצטרך לצמצם את רדיפת הממון.

ואם המדינה כבר דואגת לחלשים, הרי הלב היהודי כביכול בא על סיפוקו, וגם אם לא – אז יש כבר את מי להאשים וזה לא אני, ולכן אני יכול להרשות לעצמי להשתולל בקפיטליזם מנוכר, "חזירי", בלי לעשות חשבון מה יהיה עם השני. ואם יגרם לו רע בגללי – אז שתדאג לו המדינה.

שיא העיוות

התוצאה היא עיוות כפול. מצד אחד – אין חיבור אמיתי בין יהודי לבין רעהו, כי כל אחד דואג לעצמו. ומצד שני – כל מי שמצליח להוכיח "מסכנות" מקבל כסף לא לו, בלי שיצטרך לעמוד מול הנותן או מול החברה שנותנת לו. הן המדינה היא ללא פנים וללא דמות, ואין ממנה בושה. כך צומחת חברה מנוכרת, בה גם המקבלים וגם הנותנים מרגישים בדידות, וממילא כועסים עליה ובועטים בה.

הבריחה הדתית מהעולם העסקי

ומה קורה בציבור הדתי? – הציבור הזה מטבעו יותר מחובר לענייני צדקה וחסד. מצד אחד הוא מתחנך באופן הפוך מאשר הציבור הכללי – להעדיף את החסד על פני האינטרס האישי, ומצד שני – גם הוא חלק מהוויית החיים במדינה, והתפיסות הכלכליות השולטות מחלחלות גם אליו.

התוצאה היא שרוב יראי ה' מעדיפים להדיר רגליהם מעולם העסקים מתוך מחשבה שאי אפשר ללכת על עשיית הון באופן כשר, לא מנוכר. הדבר בולט במיוחד ברמה העסקית הלאומית. גם אותם יראי ה' שהגיעו לרמה הזו, במקרה או בכוונה, מנהלים את עסקיהם הגדולים באופן של חברה לא דתית ולא כחלק מהחברה הדתית.

למשל: צאו ובידקו בעיתונים הדתיים, למשל בעיתון "בשבע", במדורי הדרושים. האם פרסמה שם פעם חברה דתית גדולה מודעת דרושים? התשובה שלילית. אין לציבור הדתי חברה גדולה המשתייכת לו באופן חברתי, סוציולוגי. יש אולי חברה חילונית עם בעלים דתי, אבל לא חברה דתית המתנהלת ככזו.

כך גם בעסקים הקטנים. רבים רבים מהססים אם לפתוח עסק, או להשתלב בעולם העסקי, מתוך תחושה שמדובר במשהו לא נעים, גם אם כשר – הוא מסריח, וכרוך בהתנהלות לא חברית ולא נעימה עם חברים, שכנים וקרובים, או לחילופין – בפשיטת רגל (וכפי האמרה העממית: מי שהולך ישר עד הסוף מגיע למשרד הסעד).

לשם השוואה, בכל תחום אחר יש לציבור הדתי התאגדויות בסדר גודל ארצי. חינוך – שם יש לציבור הדתי ממש אימפריה, כולל מוסדות להשכלה גבוהה; רפואה – שנים או שלשה בתי חולים ורוב העמותות המובילות בארץ בתחום, חסד למינהו, התיישבות – הציבור הדתי מוביל, ולמעשה כמעט בכל תחום (מלבד תחומי החוץ והבטחון השייכים מטבעם למדינה בלבד) יש לציבור הדתי גופים המתנהלים בהתאם לאופיו ונוכחים בעשיה ברמה הלאומית. למעט בעולם העסקים.

בהיקף גדול או קטן, הציבור הדתי נרתע מלהכנס ברצינות לתחום העסקי והכלכלי.

התיקון – להפוך את היוצרות

הדרך לתקן את העיוות הזה עוברת בהבנה שעלינו לקחת את התפיסה של התורה ולהסתכל על העולם הכלכלי הפוך מהדרך המקובלת. הסתכלות כזו תגרום לאדם ירא שמים, אוהב חסד, הרוצה להשאר קשור איש לרעהו גם בעשיית עסקים, שיהיה לו נוח לפעול ולגדול בעולם העסקי.

כדי שאכן כך יהיה, עלינו להפוך את היוצרות: במקום חינוך קפיטליסטי וחוקים סוציאליסטיים, ננהיג חינוך סוציאליסטי וחוקים קפיטליסטיים.

במילים אחרות: את החוקים הכלכליים נבנה לפי "חושן משפט", ועל גבי זה נחנך את עצמנו לעשיית חסד מתמדת.

אם נשליך זאת למסגרת עסקית, הרי שבעשיית עסקים אחד עם השני המסגרת היא שלכל אחד יש אינטרס (או כמו שאוהבים להגיד: לכל אחד יש משפחה לפרנס, ואנו נוסיף – גם לפי השולחן ערוך הוא מחוייב קודם כל בפרנסת משפחתו), וכך גם נכתבים החוזים ונקבע למי שייך הכסף, אבל מסביב לשולחן יש אווירה של אכפתיות זה מזה ורצון לעזור זה לזה.

כאשר מצד אחד יש את המסגרת הברורה של מה אני חייב ומה אתה נותן בתמורה, ומצד שני יש מעין "דבק" של אכפתיות פנימית – אכפת לי ממך, ואחרי הדין אני גם עושה חסד, אז הקרקע פוריה לכניסה של יהודים יראי שמים לעולם העסקים.

שכן, במציאות כזו לא צריך לחשוש שאצטרך להיות מנוכר לחברי – ההיפך, תרבות עולם העסקים הדתי תורכב מאכפתיות הדדית; ומנגד - לא צריך לחשוש שה"לפנים משורת הדין" יביא אותי לפשיטת רגל, שכן באותה התרבות עצמה הנורמה תהיה שלכל אחד מגיע מה שמגיע, כפי הדין.

ובפועל

ולמעשה, יש כאן קריאה למי שבחר לפעול בעולם העסקי, בין אם הוא בעל עסק קטן, בינוני או גדול, לנהוג בדרך הזו בעסק שלו. לשמור על הכללים מחד, לא להתבייש בכך ולא להרגיש שהוא נוהג שלא כשורה – כל עוד הוא פועל בהתאם לכללי התורה ב"חושן משפט", כמובן. ומאידך, למצוא את הדרכים לדאוג לאחרים ודווקא בתחום העיסוק שלו. ככל שהעסק גדל, כך צריך לגדול גם החסד שמקיף אותו, כדי שיהיו הולמים זה את זה.