נר חנוכה - המהפיכה​ הנסתרת

הסתיו הסתיים והחורף בפתח. רוח, קור וגשם.

ו... חג.

חג?

לא סתם חג, חג של אור.

מה קשור עכשיו חג?

ואם כבר חג, למה אור? דווקא עכשיו כשהמציאות משדרת בדיוק את ההיפך, חושך וקור?

נחזור לסיפור החשמונאים..

מבחינה היסטורית, סיפור הניצחון על היוונים נמצא, אם תרצו, בשלב הדעיכה של בית שני לקראת היציאה לגלות.

אחרי חורבן בית ראשון, ואחרי שהוקם בית שאין בו גילוי שכינה (והזקנים המבינים את הפער מבכים אותו), איכשהו המצב התייצב על מציאות שהיא לא פה ולא שם. לא גאולה גדולה אך גם לא חורבן.

באמצע ימי בית שני, לאחר כמאתיים שנה של עבודת המקדש באיכות קשר נמוכה ומאכזבת, המציאות מתחילה להתברר, המגמה לא משתנית לטובה.

חכמים הרואים את הנולד, יכולים כבר לזהות את הכניסה למציאות חשוכה יותר, מציאות של גלות, והפעם זה לא יגמר בשבעים שנה.

מי שמרגיש את דעיכת הסתיו, יכול להבין שבעקבותיו יגיע חידלון החורף.

החורף הקר והארוך עומד כבר בפתח, והוא לא יהיה קל.

אבל...

מי שבאמת חכם יודע גם להרגיש, דווקא בעת הזו, את שינוי המגמה הפנימי.

מי שרגיש למגמות הנסתרות, שם לבו לכך שבניגוד למגמת ההתקררות הגדולה, החיצונית, השולטת, דווקא עכשיו קורה המהפך הגדול. דעיכת היום נעצרה. השקיעה מתחילה להתאחר. החושך השולט בעצם מתחיל להיכנע..

כמובן, רק בעלי רגישות דקה שמים לב לכך שהמגמה התהפכה. כל השאר מתייחסים למה שרואות עיניהם – שלטון החושך.

בחיצוניות אנו נכנסים לחורף. בפנימיות, למי שיודע להרגיש, אפשר כבר לחוש את פעמי האביב. העלייה ההדרגתית, המתונה והכמעט בלתי מורגשת בשעות היום, נושאת בתוכה הבטחה לאביב ולחום.

(ובקצרה – גם ט"ו בשבט "עלה שרף באילנות" הוא מועד המבטא פריצת אביב פנימית בטרם מתגלה גילויו המלא)

יהודה וחכמי דורו מתפעמים מנס הניצחון, אך מבינים, הואיל וחכמים אמיתיים הם, שניצחונם זה אינו אלא תחנה נוספת לקראת היציאה לגלות המרה והארוכה.

ובתוך הבנתם את עומק המצב הקשה, הם מזהים גם את שינוי המגמה, הנסתרת, הפנימית.

דווקא עכשיו, דווקא לקראת הכניסה למצב החשוך והקשה, מתחיל לפתע אור פנימי המבשר את בואו, גם אם הרחוק, של האביב. אור התורה שבעל פה אשר מתחיל לפרוח בעוצמות חדשות בעם ישראל.

אור פנימי, כמעט בלתי מורגש לעומת החושך החיצוני ההולך ומתעבה. אבל האור הדק הזה מבטיח בהחלט וללא ספקות את בואה העתידי של גאולת האביב.

מצות נר חנוכה נותנת את הדגש על הגאולה העתידית המובטחת, על האור שמתחיל להתרבות בעולם, גם אם החושך מסביב לגמרי לגמרי שולט. זאת האווירה שמסיימת את מזמור "מעוז צור ישועתי": חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה, נקום נקמת עבדיך מאומה הרשעה, כי ארכה לנו השעה ואין קץ לימי הרעה.." ממש תחושה של חורף "ואין קץ לימי הרעה", אך למרות זאת, בניגוד לכל הגיון כביכול, האור הקטן מעורר תקוה גדולה, לעתיד.

על כן המצווה היא, באופן חריג ושונה לחלוטין מכל המצוות הקשורות לחגים אחרים, לפעול באופן של "מוסיף והולך" (רק למהדרין – הרגישים כנ"ל). הדגש הוא על הצמיחה הנסתרת, אך היציבה יותר מכל ההמולה שמסביב.

במצוות הדלקת הנר הורונו חכמינו:

אל תילחץ מהיחס בין החושך הנוכחי העצום לקטנותו של האור.

לא העוצמות הנוכחיות הן הקובעות, אלא עוצמת האמת שבאור.

אם הצלחת לייצר מהפכה אמיתית, אל תתרגש מחוסר ביטוייה המיידי במציאות.

מהפיכה אמיתית נמדדת באיכותה, לא במהירות התפשטותה.

האור יוסיף וילך, בהתמדה.

והחושך אט אט יעלם.