נר מצווה ומוצר חינמי

מי שמתבונן בנרות החנוכה בעין פנימית יכול למצוא בקלות בשלהבת המתנודדת את בבואתה של נשמתו. את הדימוי הזה לא המציאו משוררים בני זמננו, מקורו של הדימוי הוא כבר בספר משלי – "נר ה' נשמת אדם". באותו ספר משמש הנר כמשל גם למצווה – "כי נר מצווה ותורה אור". נרות החנוכה מגלמות את שני הפסוקים גם יחד, גם את נר הנשמה וגם את נר המצווה.

המשל והנמשלים

בחסידות התבוננו רבות במשל הנר, ובשני הנמשלים – הנשמה והמצווה. כדרכה של התבוננות השמה לב לפרטים הקטנים, מבחינה החסידות בין כל מרכיבי הנר, ומשייכת כל אחד מהם למקומו. כך אפשר לשים לב לקיומו של חומר הבערה – שעל שמו נקרא כל הנר – נר של שמן, נר של שעווה וכדומה, הפתילה והשלהבת. באופן מיוחד מרוכזות התבוננויות כאלו בתורותיו של אדמו"ר הזקן בעל התניא בספר תורה אור בדרושי החנוכה.

מה יש להתבונן במשלים האלו? ובכן, קודם כל יש לנסות להבין מה הקשר בין נר לבין נשמה או מצווה, או שתיהן. מעבר לדימוי הנאה שהזכרנו בתחילת דברינו, הרי מטרתו של כל משל היא ללמד על הנמשל משהו שלא ידענו. מה מלמד אותנו משל הנר על הנשמה ועל המצווה?

מתוך כמה דרושים של אדמו"ר הזקן, בחרנו להביא כאן נקודה אחת, שהאירה לנו במיוחד.

עבודת הנר, האור והפתילה

בפסוק עצמו נמשלה המצווה לנר, שהוא כאמור לעיל חומר הבעירה - השמן, והתורה לאור – השלהבת. אמנם בנר יש חלק נוסף שמסייע להדלקה, הלא הוא הפתילה. את הפתילה ממשיל אדמו"ר הזקן לנפש הבהמית של האדם, שעולה ומתכלה באור השלהבת. ואם השמן הוא קיום המצוות, והאור הוא לימוד התורה, הרי שעבודת הפתילה היא התפילה, שבה עולה הנפש הבהמית ומתכללת באור ה', אור אין סוף.

היחס בין המצוות לבין התפילה הוא אם כן כמו היחס בין השמן לפתילה. ומהו היחס הזה? אומר אדמו"ר הזקן שהוא כמו היחס בין לבוש לגוף: השמן מלביש את הפתילה ומכסה אותה. כך גם המצוות מלבישות את הנשמה בעת התפילה, ולכן לובשים טלית ותפילין כדי להתפלל.

ללבוש את השמן

על פניו הדימוי הזה גם הוא דימוי חיצוני. אמנם השמן מכסה את הפתילה, ששרויה בתוכו, אבל מה הקשר בין זה לבין לבוש? האם יש להם אותו תפקיד?

למרבה הפלא, אדמו"ר הזקן מסביר שאכן כן. כמו שעל ידי הלבוש אפשר למשוך את האדם ממקום למקום, כך גם על ידי המצווה אפשר להעלות את הנשמה. והוא מוסיף משל נוסף: כמו אבן ששמים בתוך קלע, ועל ידי רצועת הקלע אפשר להשליך אותה הרבה יותר גבוה מאשר אם היו זורקים אותה בפני עצמה, כך גם על ידי לבוש המצוות מתעלה הנשמה הרבה יותר גבוה מאשר אם הייתה מתפללת ללא לבוש הטלית והתפילין.

במבט ראשון נראה הקשר הזה מאולץ. האם זהו תפקידו העיקרי של לבוש? למשוך את האדם, או להעלות אותו? באופן פשוט היינו אומרים שתפקידו של הלבוש הוא לכסות, או לחמם. איפה אנחנו יכולים לראות שתפקידו של הלבוש הוא להעלות את האדם?

במבט שני, נראה שיש כאן דווקא משהו משמעותי.

הלבוש מעלה את האדם

הדוגמה הפשוטה ביותר לכך שהלבוש מעלה את האדם היא בגדי שרד, כמו בגדי מלכות, או גלימת הראשון לציון, או אפילו לבישת מדים. אנחנו מצפים מאדם הלובש בגד רשמי להתנהג אחרת, ברמה גבוהה יותר, וגם הוא מצפה כך מעצמו. הבגד מכניס את הלובש לתוך הקשר מסוים, שגורם לו לחשוב על המציאות אחרת.

כשנתבונן שוב נראה שכך הם פני הדברים גם בבגדים הרגילים שאנו לובשים. נדמה לעצמנו מישהו שהולך ברחוב לא לבוש כראוי. האם נרגיש בנוח לגשת ולשוחח איתו? לבישת הבגדים מאפשרת לנו את התקשורת המתאימה עם אותו אדם, ובכך היא מאפשרת – כלשונו של אדמו"ר הזקן – "למשוך אותו", או להעלות אותו. ומהצד השני, כשאנחנו לובשים את הבגדים, זה מאפשר לנו לתקשר עם אנשים אחרים ו"לעלות" אליהם.

אם נשליך את אותה התובנה על הטלית והתפילין המלבישים את המתפלל (וכך כל המצוות בעצם), יוצא שמי שרוצה לפנות אל ה' ללא המצוות, רק להתפלל, דומה למי שהולך ברחוב ללא לבוש ומנסה לפנות אל העוברים והשבים. אפשר לצייר תקשורת כלשהי במצב הזה, בעיקר סביב המצוקה בה נמצא האדם הלא לבוש, אבל ברור שעיקר התקשורת יכולה להתרחש רק כאשר הוא מתלבש. דימוי פחות חריף אבל אולי מדויק יותר הוא התלבשות לפי קוד מסוים כאשר הולכים לפגישה חשובה. גם שם, אם יבוא לפגישה מישהו שלא מבין את הכללים ולא התלבש בהתאם, הפגישה עצמה כלל לא תתרחש. הבגדים יוצרים כאן את ההקשר הנכון שבתוכו יכולה להתרחש התקשורת הרצויה.

"מצוות חינמיות"

כעת נראה איזה תהליך נוצר כאן: בתחילה האדם, שרוצה בתקשורת עם ה', מחליט להתלבש בבגדים המתאימים – כלומר לקיים מצוות. כך הוא בעצם ממקם את עצמו בהקשר המתאים לפניה אל ה'. ובמשל הנר – זהו השמן שבנר, חומר הבעירה שמאפשר את קיומו של הנר הדולק במשך זמן, ללא שתכלה הפתילה מיד. אחר כך מתרחשת הפניה אל ה' – זוהי התפילה עצמה, ובמשל הנר זוהי הפתילה הנשרפת וכלה. וכתוצאה מכך ה' מאיר באור אין סוף – זהו המענה של ה' אל התפילה, המתבטא בלימוד התורה, רצונו של ה', ובמשל הנר זהו האור עצמו.

מוצר חינמי

"בכל דרכיך דעהו" – ההתבוננות הזו מזכירה מאד גם את התהליך שעובר בעל עסק הרוצה לתקשר עם לקוחותיו הפוטנציאליים, ובמילה יותר מוכרת – לשווק.

בעלי עסק רבים נתקלים בקיר אטום כאשר הם באים לספר לאנשים ברחוב על מה שהם עושים, ולא מבינים מדוע. הרי זה נראה לא שייך לפנות למישהו סתם כך ברחוב ולהציע לו לרכוש ממני שירות או מוצר! ומצד שני, הרי זה מה שאני אמור לעשות? אז מה בעצם קורה כאן?

לפי ההתבוננות הזו, הבעיה היא בדרך שבה רוצים לפנות. פניה ישירה ללא הקדמה, בהצעה "לעשות עסק" דומה בעצם למי שפונה אל אנשים ברחוב כשהוא ערום. וזה כמובן לא שייך, צריך קודם להתלבש.

איך מתלבשים בהקשר העסקי? – כאן נכנס לתמונה הכלי ששמו "מוצר חינמי", שהוא בדרך כלל ידע שרכש בעל העסק ושיכול להועיל לקהל הלקוחות, ואותו נשמח לתת בחינם למי שאנחנו פוגשים. התועלת שתהיה בכך לקשר בינינו היא שכעת נוצר הקשר חדש, יחס חדש ביני לבין האדם שפגשתי, שמאפשר לו להתייחס אלי.

תחשבו על פניה לאדם ברחוב כדי לתת לו משהו במתנה ולא כדי למכור לו – זה כבר נשמע יותר סביר, נכון? ואם נוסיף לכך את העובדה שאנחנו בעצם שואלים כל אחד האם הנושא מעניין אותו, ואם כן – נותנים לו מתנה, זה כבר נשמע ממש הגיוני. זה כבר מרגיש לבוש, לא ערום...

בדימוי הזה, נתינת מתנה לאדם בלי תלות בהיותו לקוח מזכירה את קיום המצוות לפני התפילה – לא כחלק מה"עיסקה" כביכול של "תן לי (את מה שאני רוצה) ואקיים לך (את המצוות שאתה רוצה)", אלא כמעשה של התקרבות ראשונית, כדי שיהיה בכלל אפשר לתקשר. אחרי שיש איזה שהוא בסיס לקשר, אז אפשר לדבר על התפתחות של מערכת היחסים ההדדית, בתפילה ובתורה; ובהשלכה שלנו – בעסק עצמו.

מה העיקר?

אי אפשר לסיים בלי לומר שבעצם, יוצא כאן שכמו שהתורה והמצוות הם בעצם הדרכים לתקשורת בין האדם לה', והעיקר הוא עצם התקשורת, שהרי לה' אין מה להרוויח – "אם פעלת מה תתן לו", לכן בודאי שהכול הוא רק כלי לעצם הקשר, כך גם בעסקים: בסוף, עיקר הרווח הוא התקשורת הטובה בין אנשים, שהיא גם היוצרת את הרווחה הכלכלית, ולא הרווח האישי של כל אחד מהצדדים. ועל כך אולי בפעם אחרת.

בינתיים, אפשר להמשיך ולהתבונן בדרך שלנו לתקשר עם הסביבה, וכמובן – עם ה'. ועם המחשבות האלו אולי עוד מותר לאחל - חנוכה שמח!

הכותב הוא חבר בתנועת "דרך חיים". לבלוג העסקי לחץ כאן.