"ספרי להן את האמת בתי"

אתמול קיבלתי טלפון מבתי שמלמדת נערות באולפנה דתית.

"אבא, אתה תהיה גאה בי," אמרה.

"נו?" שאלתי במתח. איזה הורה לא נהנה לשמוע דברים נחמדים על ילדיו?

"הנהלת האולפנה ביקשה ממני להכין יום למידה מיוחד על רצח יצחק רבין ליום הזיכרון שלו בשבוע הבא. הוא רוצה שאדבר על אווירת ההסתה והשנאה שקדמה לרצח, ועל הצורך בסובלנות ובאחדות. אמרתי לו שאני לא אעשה את זה. אמרתי שאדבר על רחל אמנו במקום. יום הזיכרון שלה נופל במקביל. אבל אחת שיושבת בהנהלת האולפנה אמרה שאין לי ברירה. זוהי פקודה ממשרד החינוך. כל המורות צריכות לעשות את זה. למרות זאת, אמרתי לה שלא. אתה לא גאה בי? "

עצרתי לפני שעניתי.

"אתה לא גאה בי?" שאלה שוב. "ניסיתי לדמיין מה היית אומר לה, ואני יודעת שלא תסכים לדבר כזה, אז זה נתן לי את הביטחון להגיד לא."

"יכולת להגיד כן ולהסכים." עניתי.

"מה?" שאלה, מבולבלת בעליל.

"היית יכולה לדבר על מסע ההסתה והשנאה שניהלו רבין ושמעון פרס נגד מתנחלי יש"ע בהכנת הדרך להסכמי אוסלו. יכולת לספר להן כיצד הם לעגו לאידיאליזם של מתנחלי חברון ורוח החלוציות שלהם".

"היית יכול לספר לבנות כיצד רבין זלזל בתושבי הגולן האמיצים, קורא להן 'פרופלורים' על שם טורבינות הרוח ברמה המייצרים חשמל, כאילו התושבים של הגולן היו מלאים באוויר חם".

"היית יכולה לספר להן כיצד פרס צעק על המתנגדים לתוכנית השלום שלו, ותייג אותם 'משוגעים משיחיים' ו'מכשולים לשלום'. היית יכולה לספר להן כיצד רבין ופרס וחסידיהם בשמאל ניהלו קמפיין של רכילות ושנאה נגד ביבי נתניהו, מנהיג הימין, שנאבק לסכל את תוכנותיהם הבוגדות".

"תוכלי לספר לתלמידיך כיצד ממשלת רבין הורתה למשטרה לפגוע באלימות כלפי מפגינים נגד אוסלו, כיצד בנות גילן הוכו במקלות ונרמסו מתחת לסוסים. תוכלי לספר לתלמידיך כיצד נכלאו מפגינים וכיצד הורה רבין לשב"כ לשתול 'שטינקרים' בקהילת המתנחלים כדי לעורר אנשים לבצע מעשי אלימות כדי שהשמאל יוכל להצדיק את השקרים שהפיצו לתקשורת".

"אפשר לספר לבנות על סוכן השב"כ 'שמפניה' וכיצד חילק תמונות של רבין כשהוא לבוש כנאצי בהפגנות, כאילו הימין אחראי לתדמית הנבלנית. ותספרי להן כיצד הורה השב"כ, בראשות רבין ופרס, לאותו סוכן חשאי 'שמפניה' להסית את יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה כדי שאפשר יהיה להאשים את כל הקהילה הדתית כאשר אמיר נתפס עם אקדח בידיו לפני שהספיק לבצע את המעשה המגעיל."

בתי הקשיבה בלי להוציא מילה. יכולתי לשמוע את נשימתה. "למד את ילדיך היטב", מצהיר שיר פופולרי אחד מהעבר שלי, אז המשכתי.

"תלמדי אותן כיצד הקימו רבין ופרס לתחייה מחבל עייף ומובס, ערפאת, ופרשו שטיח אדום לפני הלימוזינה שלו, והזמינו אותו ואת צבאו, צבא של מחבלים ורוצחים להשתלט על רצועת עזה. תספרי להן כיצד ממשלת רבין חילקה מאות רובים לרשות הפלסטינית - חבורה של אנשים ללא צלם אנוש וחמלה".

"תזכירי לתלמידות שלך עד כמה התחננו בפני רבין ופרס שלא להעניק לרוצחים רובים. "הערבים ישתמשו ברובים האלה כדי להרוג יהודים!" הזהרנו שוב ושוב. 'אל תיתן להם רובים!' התחננו הפוסטרים שלנו. אבל רבין רק צחק עלינו בבוז. 'אני אחליט מה יהיה!' הוא צעק כדיקטטור - לא נגד המחבלים אלא על היהודים שעמדו בדרכו".

"ותספרי לבנות איך רבין הפנה עורף לרוב היהודים בישראל שהתנגדו לתוכנית הפזיזה שלו. תספרי להן כיצד הוא שיחד את חברי הכנסת במכוניות ובעמדות גבוהות כדי לתמוך בו כשלא היה לו רוב בכנסת לאשר את הבגידה הלאומית והנטישה הסיטונאית של ארצנו".

"ולסיום, תספרי להן על כל אלפי היהודים התמימים שנרצחו עם אותם רובים בגלל חלומות פרס-נובל של רבין ופרס. תספרי לבנות על המחבלים המתאבדים ואוטובוסים של אגד שהתפוצצו ברחובות העיר בכל רחבי הארץ. תספרי לתלמידות כיצד נחתם הסכם אוסלו בדם יהודי על כר הדשא בבית הלבן. תספרי להן איך רבין ופרס חייכו לצלמים כשמאות יהודים הובאו למנוחות."

"אבא!" בתי צעקה, בוכה.

"תספרי להן, בתי המתוקה," חזרתי. "תספרי להן את האמת."