בעקבות יובל שנים למלחמת ששת הימים, אני רוצה לשתף את הקוראים בתובנה מסוימת שהתבהרה לי, מחשבות שצפו בעקבות הסרט "רוח אחרת" (מי שיצפה בו יקבל חומר רקע מתאים).
הנושא הוא שלבים בשינוי/תיקון התודעה ביחסנו לארץ ישראל. בעקבות נצחון ששת הימים, הגיעו לידי עם ישראל מרחבים חדשים-ישנים שמהווים אתגר עבורנו, מה ואיך נעשה בהם. אך לשם כך היתה נדרשת, ועדיין נדרשת, תודעה מתאימה!
נתחיל מהתודעה הציונית, והכוונה לזרם המרכזי של הציונות הקלאסית, האידיאולוגיה והרוח הציונית. בגדול, אפשר לומר שהמנוע הציוני "לא סחב" במעלה ההר של יהודה ושומרון (וסליחה מחבל עזה שהדימוי לא מוצלח לגביו). לא נעסוק כאן בהסברי-עומק לתופעה, וכבר דשו בזה רבים וטובים, רק נאמר באופן כללי שכנראה הציונות הגיעה אל מטרתה בהקמת "מדינה יהודית בארץ ישראל", בחלק מהארץ הוקמה מדינה וזהו, אל תבלבלו אותנו עם חברון ושכם ויריחו...
התחנה הראשונה של ההתיישבות בשטחים המשוחררים היתה כפר עציון. מיד לאחר המלחמה תבעו חנן פורת ז"ל וחבריו לשוב לגוש עציון, ובאלול תשכ"ז כבר עלו על הקרקע. אבל למעשה לא היה כאן שינוי משמעותי מבחינת התודעה הציבורית. עובדה שרוה"מ לוי אשכול אישר את ההתיישבות (גם אם באופן מאולץ). סוף סוף, הגוש היה מיושב עד ה' באייר תש"ח, הוא נפל ערב הכרזת המדינה, ולכן החזרה אליו נתפסה כהמשך-תיקון מתבקש להישגים הציוניים בתש"ח. במאמר מוסגר נציין שחנן וחבריו התכוננו לעלייה בלתי-לגאלית במקרה שהסירוב מצד הממשלה יימשך. המנוע של חנן היה הרבה יותר מציונות קלאסית, הוא ינק היישר מהתנ"ך והגמרא. אבל לבסוף לא היה צורך בעימות, ודמותו של חנן בהקשר הזה יכלה להצטייר כעוד חלוץ יפה בלורית ותואר...
השינוי הראשון בתודעה היה בחידוש הישוב היהודי בחברון. חברון לא היתה על מפת הציונות. עיר האבות, בה גרו הבנים ברציפות בכל הדורות, עד שנת תרצ"ו (1936) – כשלושים שנה בלבד לפני ששת הימים – היתה נקודה יהודית שורשית ביותר בארץ, אבל אולי יהודית מדי בשביל התנועה הציונית שהתמקדה במחוזות אחרים. תודעה יהודית מתוקנת היתה ממהרת ליישב את חברון, ולהחזיר מיד את נכסי היהודים בעיר לבעליהם (דבר שעד היום נעשה רק באופן חלקי ולאחר מאבקים רבים), אבל ראשי המדינה, ככלל, ממש לא אהבו את הרעיון (מלבד יגאל אלון הזכור לטוב). לעומתם, "מתנחלי חברון", הרב משה לוינגר זצ"ל וחבריו, באו מכוח "רוח אחרת". הרוח שאומרת: לא באנו לארץ כדי לחפש מקלט בטוח, אלא כדי לחזור לארץ אבותינו שהיא שלנו לעד. לכן לא יתכן שלא נחדש את הישוב היהודי ההיסטורי בכל מקום בו הוא היה, בוודאי לא בעיר בה קבורים אבות האומה. לכן לא פלא שהתעורר כאן מאבק, תוצאה מהפער בין התודעה המתוקנת של ר' משה וחבריו לתודעה של ראשי המדינה, כאשר המאבק עצמו חזר והעצים את התודעה החדשה.
השלב השני התבטא במאבק הממושך על ההתיישבות בשומרון, שבמרכזו עמד "גרעין אלון מורה". הישוב המתחדש בחברון נצמד, סוף סוף, לנקודה מסוימת בתוך הארץ, ואילו ההתיישבות בשומרון נתפסה כמאבק על המרחב כולו. המניע של אנשי אלון מורה היה פשוט: "לא ייתכן שכל המרחב הגדול ששוחרר יישאר ריק מיהודים". כלומר, לא די בכך שיהיו נקודות ישוב (אפילו ערים) בתוך יהודה ושומרון. צריך להיות ברור שיהודים יכולים לגור, ואכן יגורו, בכל השטח. נראה שזה היה שלב משמעותי בתודעה המתוקנת של הציבור שהלכה ונבנתה. בהתאם לכך, ההתנגשות עם התפיסה הרווחת בהנהגת המדינה, היתה חזקה יותר. שהרי המדינה העדיפה לשמור את השטחים כקלף-מיקוח (במקרה הטוב. או להפטר מהם בהזדמנות ראשונה, במקרה הגרוע יותר). כך נוצר מאבק ממושך (שמונה העליות המפורסמות), מאבק שבעצמו העצים את הרוח החדשה-ישנה, הרוח שאומרת את הדבר הפשוט והנכון כל כך "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" (בקול פעמון גדול מצלצל... כדברי המשוררת).
אבל גם התודעה הזו לא מספיקה. אני רוצה לדבר על תחנות נוספות שעדיין לפנינו. כי ההיסטוריה חשובה כאן בעיקר כדי להמשיך הלאה. על כך בע"ה בפעם הבאה.
בשולי הדברים, אי אפשר שלא להזכיר את המקומות ששוחררו בששת הימים וכעת אינם בידינו. לא נשכח!
איך סוחפים מליונים לתודעה? 1 כ"ט תמוז תשע"ז 12:37 אוהב ישראל