במעלה ההר - חלק שני

בס"ד

חלקו הראשון של המאמר עסק בהתפתחות התודעה הציבורית ביחס לארץ ישראל מאז מלחמת ששת הימים. בתמצית, התודעה הציונית הרגילה, שהצליחה להביא להקמת המדינה, אינה יכולה (או אינה רוצה, או אינה מצליחה) ליישב כראוי את לב הארץ ששוחרר לפני יובל שנים. לעומת זה, ההתיישבות החדשה נבעה מתודעה מתוקנת יותר. מכוח תודעה זו היה ניתן גם לצאת למאבק, והמאבק עצמו חזר והעצים את התודעה המתוקנת.

ומה הלאה? אפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהתמלא נחת. יש ציבור גדול שמבין שכל הארץ הזו היא שלנו, לא מכוח החלטת ממשלה אלא בגלל שהיא שלנו מאז ולתמיד, מתנת הקב"ה ככתוב בתורה.

אבל זה בהחלט לא מספיק. ראשית, נזכיר לעצמנו את הכישלונות הצורבים כמו הסכמי אוסלו או הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון (לפני 12 שנה בדיוק). לא הכל מתקדם בכיוון החיובי, וסימן שאלה גדול מרחף על האחיזה בחלקים נרחבים מיהודה ושומרון.

הדבר מחדד נקודה משמעותית במישור של תיקון התודעה. נראה שהתחנה הבאה הנדרשת היא לעלות קומה – לא להסתפק במאבק על ארץ ישראל מול השלטון אלא להיאבק על השלטון עצמו. לעסוק בחזון של מדינה יהודית מתוקנת ולפעול להגשמתו.

למעשה, זו מסקנה מתבקשת משנים רבות של מאבק וממבט מפוכח על המציאות.  יש סיבה לכך שכל ממשלות ישראל בחמישים השנים האחרונות מתפתלות בסוגיה הכל-כך חשובה הזו. הבעיה היא ביסוד הרעיוני שעליו מושתתת המדינה. תיקון יסודי, מן השורש, חייב לעסוק בנקודה הזו.

במלים אחרות, המאבק על ארץ ישראל צריך להיות חלק מתמונה שלמה של "תיקון המדינה". בזה יש יתרון מהותי חשוב: לעסוק בתיקון מקיף וכולל ולא רק במאבק על ערך כזה או אחר, קדוש ככל שיהיה.  אין הכוונה לא להתעסק בכלל בנושאים חלקיים, מסוימים ומוגבלים, גם בהישגים קטנים יחסית. העיקר הוא לחבר את הכל לנושא הגדול באמת, לתמונה המקיפה השואפת לתיקון שלם. ברוך ה', יש ניצנים של עיסוק בתחום הזה, אבל עבודה רבה עוד לפנינו. זו הסיבה שאני חבר בתנועת דרך חיים שחרתה על דגלה את התיקון היסודי "בדרך למדינה יהודית", מדינה יהודית ראויה לשמה שנוהגת בדרך התורה.

בהקשר זה כדאי להבהיר: יש אנשים יקרים העוסקים במערכה ציבורית להחלת ריבונות על יהודה ושומרון. אני מאחל להם הצלחה, אבל חושב שכדי שהממסד יאזור אומץ להכריז על ריבונות צריך שישתנה משהו מאד יסודי בתפיסת העולם המובילה את המערכת וראשיה. לכן יש לקשור את הנושא של הריבונות לתיקון השורשי והמקיף יותר – חתירה למדינה יהודית הפועלת במוצהר, בפשטות ובתוקף, למען העם היהודי ולמען היעוד שלו, כך שהכרזת הריבונות תהיה דבר המובן מאליו.

בנוסף לכל זה, יש להצביע על עוד תחנה חשובה בתיקון התודעה של ארץ ישראל: אי אפשר לדבר על ארץ ישראל בלי להתייחס ברצינות ליושבי הארץ. רק בפרשת השבוע האחרונה (מסעי) קראנו שירושת הארץ כרוכה בטיפול נכון ביושבי הארץ. הרי אם ביהודה ושומרון לא היתה אוכלוסיה ערבית גדולה, לא היה כל הוויכוח החריף שחוצה את החברה בעשורים האחרונים.

לדבר על הקשר שלנו לארץ ישראל, הזכות והמצווה ליישב את כל הארץ – זה לבד לא מספיק. חייבים לתת את הדעת על הנכרים הנמצאים בארצנו, ולהציע מתווה נכון, ריאלי וממשי, כיצד להתייחס אליהם. למעשה, לא מדובר רק על תושבי שכם, חברון ומזרח ירושלים, אלא על כל הארץ, מהבדואים בנגב עד ערביי הגליל. הנושא דורש כמובן הרחבה, החל מהמישור העקרוני, מתוך התייחסות תורנית רחבה, ועד המישור הכי מעשי (ובע"ה אנסה להגיע לכך). העיקר הוא לא להתעלם מהבעיה אלא לחתור לפתרון. כל עוד מפחדים לגעת בזה, מטאטאים את הבעיה מתחת לשטיח, התודעה איננה מתוקנת. "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", נכון מאד, אבל מה אתה מתכוון לעשות עם אלו שאינם מעם ישראל? שוב אנו מגיעים להכרח לעסוק בתמונה השלמה והמקיפה, מדינה יהודית בדרך התורה שמתייחסת גם לסוגיה הזו ברצינות הראויה. ככל שהתמונה תהיה שלמה יותר, היא תהיה נכונה ואמתית יותר, תתקבל יותר על הלבבות ובעזרת השם נעשה ונצליח.

מוקדש לעילוי נשמת הקדושים שנרצחו בנוה צוף בידי האויב הערבי בשבת פרשת "לשכים בעיניכם", ה' יקום דם עבדיו השפוך.