ה' באייר חוזר בתשובה

עד לפני שבעים שנה, היתה לתאריך ה' באייר משמעות אחת בעולם ההלכה: "שלושים יום קודם החג שואלים ודורשים בהלכות החג", ו-ה' אייר הוא שלושים יום לפני חג השבועות, זמן מתן תורה[1]. נוסיף לכך את העובדה שהתאריך ניצב על הרצף בין פסח לשבועות, בין יציאת מצרים למתן תורה, והנה הסיפור כולו:

יוצאים ממצרים, מהשעבוד הנורא בארץ לא-לנו, כאשר היעד הברור הוא ארץ ישראל, "והוצאתי, והצלתי... והבאתי אתכם אל הארץ". אבל בדרך מתברר שיש יעד-ביניים חשוב, הוא הר סיני. קודם כל נשמע מתוך האש והענן "אנכי ה' אלהיך" ונקבל את התורה – רק אז נשלמת היציאה ממצרים, ולמעשה נשלמת מהותו של העם כ"עַם ה'". כעת, מצוידים בתורה, תעודת-הזהות שלנו, נמשיך את הדרך לארץ המובטחת – זו ניתנת לנו כדי שנקיים בה את התורה ובתנאי שנעשה זאת. כשתורת משה בידינו, אנו כובשים את הארץ עם יהושע בן-נון תלמידו, ובהמשך מקימים את מלכות בית דוד ובונים את המקדש. ואילו כאשר עזבנו את התורה, אזי "מפני חטאינו גלינו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו".

*

והנה, מתבקש שהתהליך הזה יחזור על עצמו ביציאה מהגלות האחרונה, ממצרים המודרנית הפרושה על ארצות שבעים אומות, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כך מתקבל הרושם גם בהרבה ממקורותינו המדברים על הגאולה העתידה: זו כרוכה בתהליך של תשובה, "ושבת עד ה' אלהיך" – מעין קבלת תורה מחודשת, כריתת ברית מחדש עם ה' ("ברית חדשה" כלשון הנביא). השיבה לארץ קשורה אף היא לאותו תהליך תשובה, "ושב ה' אלהיך את שבותך... ושב וקבצך". אם כן, אין מתאים יותר מכך שתהליך השיבה לארץ, כיחידים וכציבור, יבוא מתוך קבלה מחודשת ומפורשת של עול-מלכות-שמים. נאמר כולנו "נעשה ונשמע", ואז נבוא ארצה כשספר-התורה בראשנו ואנו נלהבים לייסד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" שתגשים את התורה בארץ הקודש.

אופס, המציאות לא היתה בדיוק כך... במאות השנים האחרונות, עם ישראל מתמודד עם תהליך נרחב של עזיבת הדת. זה לא הכי מפתיע, כי אנו מקובלים ש"בעקבתא דמשיחא" צפויה גם מרידה רוחנית[2]. ועדיין אפשר לצפות לתהליך תשובה גדול שמתוכו נחזור לבסוף לארץ. אך הנה ההפתעה הגדולה: דווקא עוזבי התורה שמים את פניהם ארצה! יותר מכך, הם אלו שנותנים את הטון, מובילים את המהלך. התנועה הציונית, בגדול, מופיעה כתנועת שיבה לארץ ללא שיבה לתורה[3] (ולא קל למצוא מקורות בחז"ל וגדולי ישראל המתארים כך את העתיד להיות!). לא פלא, אם כן, שרבים מ"שלומי אמוני ישראל" הביטו באי-אמון ובחשש על כל העניין, באומרם: אנו רוצים מאד לחזור ארצה, אבל לא ככה! והיו שאף צפו לציונות כישלון חרוץ, "והיא לא תצלח"...

אבל היא הצליחה. נראה שיצאנו ממצרים ובקפיצת-הדרך הגענו ישר לארץ-ישראל, מבלי לעצור לרגע בהר סיני. והנה בדיוק בתאריך הסמלי של ה' באייר, תחילת ההכנה לחג-מתן-תורה, הוכרז על הקמת "מדינה יהודית בארץ ישראל", מדינה שבמוצהר נוח לה להתעלם מספר התורה (ראו למשל את מגילת העצמאות המתארת את תולדות ישראל כאילו העם נוצר כאן בארץ, ללא יציאת מצרים ומתן תורה[4]).

*

נראה שהסתבכנו. הרי יש טעם, ברור מאד ועמוק מאד, לכך שהכל צריך להתחיל על גבי היסוד של קבלת התורה: בית לאומי בנוי לתלפיות, מהמסד של התורה עד אחרון הכתלים והתקרה של חיי עם בארצו. והנה זה לא הולך כך. אפשר להאשים כל מיני גורמים במה שקרה, או לחקור ולהתווכח "מה היה אילו"... אבל אין בזה הרבה טעם. שר ההיסטוריה כבר אמר את דברו: הציונות עשתה והצליחה, המדינה קמה ונהיתה.

אז מה? הרי לא נצא מהארץ שוב כדי להיכנס אליה מחדש בדרך אחרת... אין ספק שכעת המשימה היא לקחת את הקיים ולהפוך אותו למשהו אחר, טוב יותר.

אלא שאנו תמהים: ריבונו של עולם, למה הובלת אותנו בדרך הזאת (והרי אחרי כל הבחירות שלנו, הכל גם מתוכנן מלמעלה)? הולכתנו ב"דרך ארץ פלישתים" ובראשנו לא משה ויהושע אלא הרצל ובן גוריון... האם יכול להיות שאנחנו מרוויחים משהו מ'הסיבוב' המיוחד הזה?

*

ודאי שכן! במשפט אחד: "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים". הסיפור של משה ויהושע, דוד ושלמה – הוא יחסית סיפור של צדיקים. יש תורה ויש נבואה, ומלכות ישראל נוסדה כדי להגשים את דבר ה' בארץ. אבל הסיפור שלנו הוא סיפור של בעלי תשובה: תחילה ישנה מלכות ישראל הממאנת להכיר בנותן התורה, אומרת "כוחי ועוצם ידי", ועכשיו אנחנו נעשה תשובה, ניקח את אותה מלכות ונעמיד בראשה את הקב"ה "מלך ישראל וגואלו" (הביטוי התנכ"י הכי קרוב ל"צור ישראל וגואלו").

יותר לעומק: הרווח הגדול הוא בגילוי ממד הרצון והבחירה שלנו. כלומר, במתן תורה בהר סיני היה ממד של כפייה, "כפה עליהם הר כגיגית", וגם הכניסה לארץ נעשתה בהמשך לאותה כפיה – בהתניה המפורשת של ישיבת הארץ בקיום התורה[5]. זהו הסיפור של הצדיקים, שמראש יודעים ש"אין ברירה" אלא בדרך התורה, לשתף פעולה עם התגלות ה' הבאה מלמעלה.

אבל עכשיו הקב"ה נעשה כאומר לנו: אני לא מתערב, לא כופה עליכם הר כגיגית, ולא דורש דבר בטרם תיכנסו לארץ, הדרך פתוחה. ואנו משתפים פעולה במשחק: מקימים מדינה-ככל-המדינות לעם-ככל-העמים, הכל יהיה 'נורמאלי' ואנושי, ותורה תהא מונחת בקרן זוית.

לכאורה העסק מצליח... אבל ככלות שבעים שנה, אנו מביטים בראי ואומרים לעצמנו: זה לא זה, אין בזה טעם וריח. אנחנו הרי לא נורמאליים, יש בנו סגולה שאינה נותנת מנוח. עכשיו אנחנו רוצים לשוב אל ה', "אלכה ואשובה אל אישי הראשון".

הנה כי כן, דווקא בניין הארץ הראשוני, שנעשה על-פניו מתוך ריחוק מסוים, הוא שמעניק לנו את האפשרות לבחור בעצמנו, מלמטה. "אמת מארץ תצמח", נקבל את התורה מחדש כאן בארץ ישראל, מתוך רצון שלם ואהבה גמורה, ואת מדינת היהודים נהפוך בשמחה למדינת התורה.

"והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" – "תעבדוני מאהבה ולא תעבדוני מיראה"[6].