הרב אלישיב וכשרות רבנות...

ההתמדה של הרב אלישיב בלימוד היא מן המפורסמות (בציבור הליטאי מסתובב סיפור שפעם הרבנית בת שבע ז"ל  אמרה לבעלה שליט"א המכונה שר התורה, שהוא "לא לומד כמו אבא". היא הסבירה שאבא לא ידע איך קוראים לנו הילדים, ואתה כן יודע...).

לפני כ 10 שנים הרב אלישיב התחיל להתקשות בהליכה. נקראתי לטפל בו בביתו, ובשיחת הטלפון הוזהרתי מראש שלא בטוח כלל שהטיפול יתקיים, וגם אם כן זה עשוי להיות 2 דקות במקרה הטוב, כי הרב אלישיב לא מבטל תורה.

שמחתי על ההזדמנות לפגוש את גדול הדור שמעולם לא ראיתי פנים אל פנים, אבל הציקה לי האזהרה הזו שקיבלתי (הזכיר לי את הטיפול ברב ולדנברג בעל ציץ אליעזר, אבל זה סיפור אחר...).

אצלי, אם אני לומד משהו, זה בגדר ביטול של הביטול תורה..., ולכן היה קשה לי לתפוס את ההנהגה הקיצונית הזו, וניסיתי להמשיל את זה למשהו שרלוונטי עבורי.

הגעתי למסקנה שזה כמו מישהו שיציע לי לאכול רבנות. אפשר למצוא היתרים, ושעת הדחק, וצורך גדול , והרבנות עושה עבודה נפלאה וכו וכו, אבל - אני פשוט לא אוכל וזהו (בלנ"ד).

ההשוואה הזו הניחה את דעתי והגעתי לביתו נרגש. בפתח הדלת כבר הבהירו לי שעלי לחכות ולא בטוח שאתקבל... מרוב גאוותי האינסופית התחלתי להתעצבן, ובמיוחד שלאחר מספר דקות נאמר לי ש"חבל על הזמן", הרב לא מרים את הראש מהספר. 

יצאתי בפחי נפש, מבלי אפילו לראות את פני קדשו. 

לאחר מספר חודשים נקלעתי למאה שערים וראיתי תכונה סביב בית הכנסת של הרב אלישיב. היתה ברית והרב אמור להיות סנדק. סוף סוף הזדמנות לראות את פניו.

נכנסתי פנימה והגעתי די קרוב לכסא של אליהו. 

המחזה היה מדהים. התינוק, האבא, והמוהל - כולם מוכנים, אבל הכסא ריק... לפתע הדלת הצדדית נפתחת וכולם נעמדים. מעולם לא ראיתי אדם כל כך זקן וכפוף הולך כל כך מהר עם ההליכון שלו... הרב התישב על הכסא. תוך 5 שניות (בלי הגזמה) היתה ברית, ולאחר עוד 15 שניות הרב היה כבר בחדר שקוע בלימודו (אפילו לא שמע את הברכות ושם התינוק...).

פניתי לצאת מבית הכנסת, ואחד מקרובי המשפחה עצר אותי, ושאל : "אתה לא נשאר לסעודה? סעודת מצוה!" ,  עניתי שאני ממהר. אמר לי היהודי: "אתה דואג שלא כשר כאן? כאן לא אוכלים רבנות..."