משנכנס אב ממעטין את המחלות

באופן גס, מדע הרפואה מחלק את תהליך ההחלמה לשלושה שלבים עיקריים:

השלב הדלקתי – נמשך כשבוע ומאופיין בכאבים עזים, נפיחות, אודם, חום מקומי וחוסר תפקוד.

שלב התיקון – נמשך מספר שבועות, ירידה בסימני הדלקת הנ"ל, וחזרה הדרגתית לתפקוד. הרקמה עדיין פגיעה יותר.

השלב השיקומי – נמשך עד שנה, ומתאפיין בהתחזקות הרקמה וחזרה לתפקוד מלא.

מתבקש להקביל שלבים אלה לשלבי האבלות הפרטית:

ימי השבעה – אבלות גמורה עם איסור מלאכה

עד 30 יום – חזרה הדרגתית לתפקוד עם פחות הגבלות הלכתיות

עד שנה – שלב השיקום וסיום כל דיני האבלות. "גזרה על המת שישתכח מן הלב".

אחת התופעות שהפכה בדורות האחרונים לנטל הכלכלי העיקרי על מערכות הבריאות בעולם המערבי הינה "כאב כרוני", כלומר כאב שנמשך לעתים שנים רבות, הרבה מעבר לשלבי ההחלמה המתוארים לעיל. מחד, תופעה זו נפוצה מאוד, ומאידך, גורמת להגבלות תפקודיות קשות ובשל כך מערכת הבריאות נאלצת להוציא יותר כסף על כאבים כרוניים מאשר על סרטן למשל.

לפי דברינו, ניתן לומר שהכאב הכרוני משול לאדם הממאן להתנחם אחרי מתו, וזה הרי סותר לגזרה הנ"ל שעל המת להשתכח מן הלב. בספרות הרפואית מתואר מצב בו דווקא ככל שהזמן עובר, המתאבל שוקע במרה שחורה יותר ומסתגר בתוך עצמו. במושגים של הנפש כנראה שהאדם המתאבל כבר לא מתאבל על מתו, אלא על עצמו, כלומר על מר גורלו שנגזר עליו לחיות ללא קרובו, וכעת כבר אין "גזרה על המת" שהרי האדם מתאבל על עצמו והוא חי...

תופעה זו מזכירה דווקא את האבלות על חורבן בית מקדשנו. קרוב ל 2000 שנה, ואנו ממאנים להתנחם ולשכוח. דיני אבלות מלווים אותנו כל השנה, מתגברים בימי בין המצרים ומתחזקים עוד יותר ככל שמתקרבים לתשעה באב. עיקר האבלות על בית המקדש אינו על מה שקרה אז, אלא על כך שעדיין איננו זוכים ורואים בבניינו, ולכן גם כאן זו אבלות על ה"חי". ניתן לכנות זאת "כאב כרוני שבקדושה..."

המדענים כיום יודעים לומר שהכאב הכרוני הוא בעצם עוררות יתר של מערכת החיסון (בדומה לאלרגיה או לאסטמה למשל) וכבר אין קשר ממשי בין הנזק הגופני לבין הכאב עצמו. מערכת החיסון שאמורה לתקוף את אויבי הגוף בלבד, תוקפת את הגוף בעצמו.

חז"ל מלמדים אותנו שזו גם הסיבה של חורבן הבית. שנאת חינם. כאשר יהודי רואה ביהודי אחר כ"גורם מאיים" הוא מיד נכנס לגדר של "לא תשנא את אחיך בלבבך" ואז מערכת החיסון תוקפת את הגוף ונוצרת מחלה כרונית.

הרבי מליובאוויטש הנחה אותנו כיצד לצאת מן הגלות המשולה לחולי הגוף. אהבת חינם. אהבה ליהודי אחר, ואהבה לגוף שלנו אף על פי שהם אולי מאכזבים אותנו, ולפי שורת הדין לא מגיעה להם אהבתנו.

על פי רוב, צורת המחשבה של החולה הכרוני היא : "כאשר ארגיש טוב יותר, אחזור לעבודה/לפעילות וכדומה. כעת אני לא מסוגל". כיום כבר ידוע שדווקא חזרה לפעילות היא הזרז העיקרי להחלמה. לפי דרכנו נסביר שכאשר אנו לומדים לאהוב מחדש את הגוף, אנו מתקנים את שנאת החינם שלנו אליו, ומערכת החיסון נרגעת. ההמלצה לחולה היא לחיות כאילו הוא בריא ואז תגיע הבריאות.

כך גם באבלות על חורבן הבית. משנכנס אב, ממעטים את הגלות על ידי שמחה שאינה תלויה בדבר. שמחה שאינה תלויה בכך שמשתתפים בחתונה, אוכלים בשר ושותים יין, או שלובשים בגדים נאים ומכובסים.  חז"ל (תענית ל:) דרשו את הפסוק ( ישעיה ס"ו, י'): 'שמחו את ירושלים, וגילו בה כל אוהביה. שישו איתה משוש - כל המתאבלים עליה'. מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה.

ניתן להקשות שלכאורה חז"ל היו צריכים לומר שמי שמתאבל על ירושלים יזכה (לשון עתיד) לראות בשמחתה ומדוע נאמר בלשון הווה? אלא שמי שמתאבל, כלומר שמח שמחה אמיתית שאינה תלויה בדבר, הוא כבר זוכה ורואה בבניינה, וכך גם מי ששמח באמת בגופו הקדוש, עם כל מחלותיו ומגבלותיו, ממילא כבר זוכה ורואה בבריאותו.