לא באנו לכאן רק כדי לחיות (חלק א')

1. דע מה שתשיב.

כל פיגוע מביא אחריו גל של זעם שלנו. כאובים ומזועזעים מרצח יהודי ומהחילול ה' שנלווה לרצח הנורא, צפה דרישה "לטפל בטרור", להפסיק את מדיניות ההכלה ודרישה לנקמה.

אבל משום מה הדברים נופלים על אוזניים ערלות, למעט מפגני כוח והופעות יח"צ של הצבא, לא נראה שינוי מדיניות אמתי.

אחרי שמיצינו את חובת המחאה, יצאנו מהבית וזעקנו על דמנו שנעשה הפקר, כשחוזרים הביתה צריך לעשות חשבון נפש. אם באמת אנחנו צודקים שדמנו הפקר, אם באמת המדיניות הביטחונית מכילה פיגועים, ויש מה לשנות, איך זה ששוב ושוב, הזעקה לא נשמעת? אם הדרישה הכל כך פשוטה לביטחון וקיום חיים נורמליים לא נענית, איפה לא הסברנו את עצמנו טוב?

אי אפשר לבקר ולמחות כנגד המדיניות הביטחונית שמובילות ממשלות ישראל מבלי להבין את המניעים שלהם. כדאי שנשאל את עצמנו כיצד זה שכל קציני צה"ל עם כיפה ובלי כיפה, השתעבדו לאג'נדה תבוסתנית, כמו שנחשף כל הזמן לאחרונה.

צה"ל לא מסוגל לנצח את הטרור, בדיוק בשל העובדה שהוא מתייחס אליו כטרור.

מפקדי צה"ל יודעים שהדרך היחידה לנצח במלחמה היא דרך הכרעת האוכלוסייה תומכת הטרור. בדיוק בגלל זה הם החליטו שלא לנצח. בינתיים הם מנסים לסכל פיגועים ככל יכולתם, ולהעניש את מבצעי הפיגועים "משני הצדדים", על מנת ליצור שקט יחסי.

אבל הם שואלים את עצמם מה יהיה אחרי שננצח את הטרור? הרי אם הכעס שלנו על הטרור הוא על הפגיעה באפשרות לקיים חיים נורמליים, באיזו זכות זה מצדיק פגיעה בחיי הערבים?

אם ינסו לספור את הצד שסופג נפגעים רבים יותר, הרי אין ספק שהשמאל צודק, הרבה יותר ערבים הרוגים, פצועים ואסירים.

בסתר ליבו השמאל מזדהה עם ההתקוממות הערבית שמובילה לפיגועים, התקוממות נגד הפיכת הערבים לאזרחים סוג ב', ללא אזרחות, ללא תושבות, וללא אופק.

מצטער, שכתבתי יותר מדי כשמאלני, אבל אם רוצים לשנות את המדיניות הביטחונית, לא מספיק למחות על ההפקרות, או לעשות הפגנות, צריך לקיים את הדרכת חז"ל: "דע מה שתשיב".

2. לא "חפים מפשע" – לוחמים!

מאות יהודים יצאו למחות, בדרכים שונות, על ההפקרות הביטחונית שהביאה לרצח הרב רזיאל שבח הי"ד.

תושבי השומרון הרגישו השבוע שדמם מפוקר, מול רצון לשמור על שגרת חייהם של הערבים.

מנגד אנשי השמאל טוענים שדווקא שגרת חייהם של הערבים משובשת. המחסומים, המעצרים והכיבוש, הם שגורמים לטענתם לטרור. ומי צודק?

האמת היא ששני הצדדים צודקים.

המדיניות ההססנית של היום הפכה גם את היהודים וגם את הערבים לקורבנות. גם חייהם של היהודים מופקרים, ואין מאבק אמיתי בטרור, ומנגד מדיניות הכיבוש המתמשכת דוחפת את הערבים לפגע בנו.

אם נשאל את עצמנו בכנות, מה התביעה שלנו מהערבים? נכון, אנחנו מאמינים שהארץ כולה שלנו, אבל מה היינו רוצים לעשות עם התושבים הערבים? למעטים מאד יש תשובה ברורה בנושא.

התשובה המקובלת מאז הקמת גוש אמונים: "באנו לחיות כאן לצד הערבים ולא במקומם", מצפה שהם יחיו כאן כתושבים ללא אזרחות, לא יוכלו להצביע בבחירות וכו', אך יקבלו זכויות בסיסיות.

קשה להיתמם ולהתפלא מדוע הערבים בוחרים במלחמה.

ננסה לחשוב שזו ההצעה שהיו מציעים לנו - האם היינו מקבלים אותה? ברור שלא. אומרים בשמאל ובצדק – מה אתם רוצים מהערבים? רציתם לשלול להם זכויות אזרח, ולכן ברור שהם יבחרו בטרור.

ליהודה ושומרון חזרנו בצורה טבעית, הרגשנו שחזרנו לנחלת אבותינו, ובאופן טבעי בנינו יישובים, גידלנו ילדים וסללנו כבישים.

מהערבים התעלמנו, כאילו ציפינו שביום מן הימים הם ייעלמו מעצמם.

ואז הגיעו הפיגועים, שהפריעו לשגרת החיים. הכאב האמיתי והתחושה שאנחנו מחפשים חיים והם מחפשים מוות, הולידו מחאות רבות.

כל פיגוע הביא לתחושת זעזוע, ותמורתו פיצתה הממשלה בבנייה או אישורים להקמת ישובים, אבל דבר לא השתנה בתפיסת הביטחון.

כך נולד שיח, שבו במקום להילחם באויב נאבקנו ב"טרור רצחני". מציאות זו הולידה את הכבלים המשפטיים, וכללי טוהר הנשק המעוותים שהונהגו בצה"ל.

את המציאות הזו יצרו המתנחלים בעצמם – כאשר ניסו לטשטש את העובדה שמדובר במלחמה. מלחמה שתוצאותיה הן - או אנחנו או הם.

אם נאמר את הדברים בצורה חריפה – הרב רזיאל שבח, אינו חף מ"פשע". הוא לא אזרח תמים שרצה רק לחיות את חייו בשומרון וחייו נגדעו בידי מחבלים. לא הרב רזיאל הי"ד, ולא חברינו וקרובינו שנרצחו על אדמת יהודה ושומרון.

באנו לכאן ליהודה ושומרון, מתוך ידיעה שבאנו לכבוש את הארץ שהובטחה לנו, ומי שלא רימה את עצמו, גם ידע שהדבר בא על חשבונם של הערבים.

הרב רזיאל הי"ד, היה לוחם. לוחם שנטע את ביתו כדי לכבוש את הארץ, ונפל במלחמתו. כמו לוחמים רבים שנפלו על משמרתם, בכבישים, בלינה בביתם ובגן המשחקים.

כל מתיישב בשומרון הוא אינו "חף מפשע". הוא בחר לגור כאן במודע, מתוך אמונה שזו ארצנו, ולא ארצם של ערבים, ומתוך תקווה לגרש את הערבים מכאן (מי כמשאלה בלב בלבד ומי כרצון ממשי).

פיגועי החבלנות אינם פיגועי טרור כהגדרה הפורמלית של טרור נגד אזרחים, אלא מלחמה. מלחמה עקובה מדם, בינינו לבין האויב הערבי.

אותם הערבים שיצחק רבין ודוד בן גוריון גירשו מכפריהם במלחמת השחרור, מרמלה ומלוד, מצפת וכפריה, ומפרוזדור ירושלים, המשיכו להילחם בנו בפיגועי החבלה שיזמו הפדאיון הרבה לפני כיבוש יהודה ושומרון.

הם הבינו שלא מדובר בטרור, או בפושעים נאלחים, אלא באויב, והחזירו להם באותה המטבע – בפעולות התגמול שהיו מקובלות באותם ימים.

השימוש במילים כמו 'מחבל נתעב' 'אנחנו רק רוצים לחיות', למעשה, רק הרחיקו את היכולת להתמודד עם הטרור.

אם באמת עומדים אנחנו מול מחבלים נתעבים שמנסים לפגוע בשגרת החיים, שאותה אנחנו רוצים לחיות בדיוק כמו שכנינו, באמת שאין שום פתרון אחר, מאשר לנסות לאתר ולשלוף את אלו שמאיימים על שגרת החיים - יהודים וערבים כאחד, בפינצטה. בדיוק כפי שעושים בשב"כ וצה"ל היום.

שקר! אנחנו לא רוצים רק לחיות. לא היינו באים לגור בין מאות אלפי ערבים, אם רק היינו רוצים לחיות.

האמת היא שאנחנו באנו לכאן מתוך אמונה יוקדת שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, והיה ברור לנו שעלינו לכבוש ולהשתדל ליישב יהודים בכל פינה ביהודה ושומרון.

אמונה זו מחייבת אותנו להתייחס לאויבינו שנשארו כאן לאחר שנוצחו במלחמה לפני חמישים שנה.

אותם אויבים שאנחנו לא רוצים להפוך לאזרחים מן השורה, שיהפכו את הרשימה המשותפת למפלגת השלטון.

המחבלים אינם בהכרח רוצחים נתעבים, אנשים חסרי מצפון ורעים, כמו שאנחנו מבינים שמלחמה עם כל הקושי, איננה בהכרח דבר רע.

המחבלים הם אויבים. אויבים מרים של החזון היהודי. לא בשל נבזותם או רוע ליבם אנחנו נלחמים בהם.

תא לידי בכלא ישב מחבל ערבי, מחבל שתכנן מהכלא את חטיפתו ורציחתו של תומר חזן הי"ד מבת ים. נור אלאדין קראו לו. איש אדיב ונחמד, מסודר ונעים הליכות.

באמת, אני לא חושב שהוא איש רע. הוא אויב. אויב שיהודים מבולבלים שלא היו מוכנים להגיד לו שהם לא מתכוונים ללכת מפה, ולכן שילך הוא, גרמו לו להפוך למחבל.

אם נדע להכניע את האויב לא נצטרך לאותה השנאה, אותה לימד אותנו השמאל.

אם נזכור על מה אנחנו נלחמים, המלחמה תהיה קצרה בהרבה, והשלום המיוחל יגיע מהר הרבה יותר.

אם נדע להגיד שאנחנו נלחמים באויב, כי אנחנו מאמינים שהארץ שלנו, כדי לממש את ריבונותנו, ולגדוע את תקוותם של כל מי שחושב שיוכל לגרש אותנו – לא הייתה כל בעיה להילחם בטרור.

מי שתומך במחבלים הוא האויב. כל מי שלא מכיר בזכותנו על הארץ הוא אויבנו. ואם אנחנו באמת מאמינים שהארץ שלנו – נילחם עליה, בדיוק כמו שנלחמו כאן לפני 70 שנה.

רק מי שיקבל את הריבונות של עם ישראל – יוכל להישאר.

אבל אם נמשיך לצייר את עצמנו כמסכנים, שרק באנו לחיות כאן, ולנסוע לעבודה, ורוצחים שפלים רצחו אותנו, נזכה לאהדה רבה ורחמים מכל חלקי העם, אבל נפסיד במערכה על הארץ.

כמו שהפסדנו באוסלו אחרי האינתיפאדה הראשונה, ובגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון אחרי האינתיפאדה השנייה. נסיים כעת עם מימוש תוכנית בנט להקמת יישות פלשתינית אנטישמית בשטחי A וB, לשם ברחו רוצחיו של רזיאל הי"ד.

לאשר את חוות גלעד זה דבר מצוין. מגיעה מנוחה ליהודים שמסרו את נפשם שם כמעט עשרים שנה. זה לא צריך להפריע לאף אחד.

אבל זוהי לא נקמה. נכון, הנקמה האמתית והשלמה תהיה בבניין ויישוב הארץ. אם נמשיך בדרכו של הרב רזיאל, ונבנה עוד עשרה ישובים כמו חוות גלעד על אדמת האויב, שיגרשו את האויב, ויהפכו את אדמתו ליישובים פורחים, שיזכו גם הם אולי עוד עשרים שנה לאישור.

3. להשתחרר מהשקר הקדמון

על מנת להצליח לשנות את המדיניות הביטחונית, צריך להשתחרר מהשקר הקדמון, על כך ש"באנו לחיות כאן לצד הערבים".

את השקר הזה לא קונים בשמאל. בצדק הם טוענים שמדובר במדינות "אפרטהייד", שרק מציירת את עצמה כתמימה. את השקר הזה לא קונים הערבים, שמבינים היטב שזה או אנחנו או הם. ואת השקר הזה לא קונים בימין שמבין שאין סיכוי לדו-קיום.

באנו לכאן, כדי להתיישב בארץ במקום אלו שכבשו אותה מאתנו אחרי שהוגלינו ממנה לפני אלפיים שנה.

משפט מפתח זה הוא הבסיס של התשובה. על גביו אפשר וצריך לצאת למבצע שיחסל את הטרור הערבי פעם אחת ולתמיד. על גביו מדובר בסיפור פשוט וקל מאין כמוהו. כי הבעיה היא בכלל לא הערבים - הבעיה היא בנו.

אם נזכור שהמחבלים אינם רוצחים נתעבים, ושבאמת השאיפות הלאומיות שלנו סותרות זו את זו, יהיה לנו הרבה יותר קל להילחם באויב. כי המציאות של הערבים כאן, מסכנת באופן טבעי את חיי היהודים, אלא אם כן נבחר לסגת.

תובנה זו אינה צריכה אמונה בה' דווקא. גם אנשים חילוניים לחלוטין, כמו דוד בן גוריון ויצחק רבין, הבינו זאת.

הם הבינו שעם כל הקושי, מלחמה דורשת לא רק גבורה פיזית, אלא גם התגברות על יצר הרחמים על האויב כמו שמזהירה התורה: "כי תצא למלחמה על אויבך", ורש"י מסביר: "על אויבך ולא על אחיך, שאם תיפול בידם לא ירחמו עליך".

כדי להאמין שהארץ שלנו, כדי להיות בטוחים באמת שהיא לא גזולה בידינו, דרושה אמונה בה', ודרושה תשובה. ולנצח ולהשיב את הביטחון אפשר רק ע"י אנשים מאמינים, אלו שמאמינים באמת שהארץ שלנו.