מה המסר האמיתי ממעשה קמצא ובר קמצא?

"אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה"

עם הפסוק הזה מספר משלי פותח רבי יוחנן את אגדת החורבן המוכרת בשם "קמצא ובר קמצא". למעשה אגדת החורבן כוללת 3 סיפורים על חורבן ירושלים, חורבן הר המלך, וחורבן ביתר. הפרשנות המקובלת עוסקת בסיפור של קמצא ובר קמצא ומדגישה את שנאת החינם שהובילה לחורבן.

מה שמשותף לשלושת הסיפורים הוא שלא מדובר בהסבר תיאולוגי לחטא שבעקבותיו הגיע העונש החורבן. אלא בתיאור כמעט היסטורי לנסיבות שהביאו להשתלשלות האירועים שהביאה לחורבן. למעשה חז"ל (יומא) ציינו את שנאת החינם כסיבה לחורבן בית שני "שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים".

אבל אותה גמרא ביומא מביאה דעה נוספת של ר' יוחנן עצמו - מספרת אגדת החורבן לפיה: "ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם" - כלומר: החטא או מקור הטעות לא נתגלה, או לא ניתן להצביע עליו באופן ספציפי, דווקא בשל כך קשה מאד לתקן אותו.

הנקודה הזאת מתחברת לרעיון שמופיע בספרו של הרב פרומן לפיו המסר של "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" או "על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך", הוא שלעיתים אסונות גדולים מתרחשים (גם מבחינת השתלשלות האירועים) מאירוע מינורי וסתמי, בדומה לרעיון השיר המוכר "הכל בגלל מסמר קטן".

בתוך אגדת החורבן של ר' יוחנן ישנו פרט שרבים לא שמים לב אליו או מתעלמים ממנו: כאשר בר קמצא חוזר מההלשנה לקיסר האימפריה עם העגל שהטיל בו מום, מתנהל דיון בין החכמים - כאשר חכמים מציעים להקריב את הקרבן הפסול משום "שלום מלכות", ר' זכריה בן אבקולס מתנגד, וכאשר הם מציעים להרוג (!) את בר קמצא הוא שוב מתנגד, מהחשש ש"יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג". על ר' זכריה בן אבקולס אומר ר' יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". (ענווה היא בדרך כלל פשרה, אבל כאן זה חוסר נכונות לקבל הכרעה לשני הצדדים: לא להקריב ולא להרוג את בר קמצא).

כאן ניתן להבין את הפתיחה של ר' יוחנן: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה". המסר המרכזי הוא "לפחד תמיד" - להטיל ספקות תמידיים - (לא ספקות של אי הכרעה כמו של ר' זכריה אלא ספק שמתלווה להכרעה). לפעמים ההחלטה לגרש את בר קמצא מהסעודה מובילה לחורבן ולפעמים ההחלטה לא להרוג אותו תוביל לחורבן.

במידה רבה ההבנה היא שהסיבה לחטא שהביא לחורבן בית שני לא התגלתה. הניסיון להפיק לקח היסטורי חד משמעי הוא בעצמו טעות, שהרי החטא אינו תוצר של משהו מסוים.

היו שלל קבוצות שכל אחת מהם בחרה בדרך אחרת: פשרה ומאבק, דת ולאומיות, וכו'. החורבן היה קשור לפספוס משותף לכולם. כזה שהתשובה ממנו היא לא נסיגה של אף אחת מהקבוצות מהדרך שבחרה, וגם לא הכרעה: מלחמה או שלום, לחבוק או לרחוק מחבק.

שהרי "לכל זמן ועת ולכל חפץ תחת השמים". אם כבר להפך - המשמעות של "מקשה ליבו ייפול ברעה" היא שמי שיבחר להכריע: תמיד מלחמה או תמיד שלום, תמיד פשרה או תמיד קנאות - הוא זה שייפול ברעה.

מה המשמעות המעשית לדברים? הניסיון להציג את לקחי ההיסטוריה כחד משמעיים הוא מופרך בעיני, בחז"ל ובתנ"ך בולטת ביקורת בשני אירועי החורבן על הסירוב להיכנע, ודרישה לקבל את עול הגלות.

האם זה מסר לדורות? מסתבר שאם היו חושבים כך במאה הקודמת, שיבת ציון לא היתה מתקיימת. למשל הוגי הציונות (גם הדתית) שאבו השראה דווקא מהקנאים ממצדה, מביתר, ואפילו מ"אמת תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר". לא רק ז'בוטינסקי ואנשיו אלא גם מייסדי מחנה השמאל כולל הנוער העובד וגימנסיה הרצליה.

גם ההכרעה כי פשרה תמיד נכונה, היא מסר פשטני, במקרים רבים פשרה תביא ליותר מלחמה ואפילו חז"ל ביקרו את הבקשה של ריב"ז ל"יבנה וחכמיה" כ"משיב חכמים אחור ודעתם יסכל". גם ההתרחקות מהכרעה כי היא באה "בשם הצד הצודק" תביא לאסון שהביא אליו ר' זכריה בן אבקולס.

אז מה כן? אני מבין מהגישה שמוביל ר' יוחנן שהבעיה איננה הדרך, אלא האופן שבו הולכים בדרך, והקריאה היא ליותר יראה. יראה=רגשיות, ולב יותר רך צריך כל הזמן להכריע.

מי שאינו מכריע אינו יכול לבנות את בית המקדש, שנבנה כאן בארץ, בעולם של קבלת החלטות, של מאבקים ושדורש גם נחישות. אבל השילוב שדורש בית המקדש שהוא גם דירה וגם בתחתונים. הוא שילוב של עשייה (=הכרעה) עם תהייה (="מפחד תמיד").