מעשה של מגן דוד – פרק ראשון

בס"ד

אמר המספר: אספר לכם מעשה שיש בו הרבה דברים נסתרים, אבל גם בפשוטו הוא נכון לגמרי.

דעו שיש ארץ מיוחדת במינה, ארץ שאין דוגמתה בכל הארצות. ובארץ יש עיר נפלאה, עיר שאין יפה ממנה בכל העולם. וזאת העיר היא נקראת יראה שלֵימָה, דהיינו שכל מי שנכנס בה מקבל בחינת יראת שמים. ובעיר הזו כולם נעשים חברים זה לזה ושמחים זה בזה, וכמה פעמים בשנה מתקבצים אליה המונים המונים של בני אדם, וכולם חוגגים ושמחים עד מאד, ועיניהם יפות אחד בחבירו, וכל מיני שמחה עושים שם. ואע"פ שהם שמחים מאד, מכל מקום היראה-שלימה שלהם לא נפגמת כלל, דהיינו שהם שמחים וגם יראים ביחד (והוא סוד גדול).

ובעיר יש מלך גדול, מלך צדיק ורחום וענו, מלך שכולם אוהבים וכולם רוצים לראותו. ומעל המלך הנ"ל יש מלך גדול עוד יותר לאין שיעור, והוא המלך הגדול באמת שמולך על כל העולם כולו, והגדולה שלו היא אין סוף ממש, עד שאי אפשר כלל לראותו – ומפני שהוא המלך שמעל כל המלכים, רגילים לקרוא לו "מלך" סתם.  

ועד שבא המלך הצדיק הנ"ל לא היו מכירים כל כך מהמלך הגדול באמת. והמלך הצדיק הוא מלמד את כולם על המלך הגדול באמת. כי המלך הצדיק מראה בעצמו שכל הגדולה שלו היא רק ממה שהמלך הגדול באמת נותן לו. ותמיד הוא מחזיק בידו את הספר הקדוש של המלך הגדול באמת (כי יש ספר קדוש מאד, שכתב המלך הגדול באמת, וכל הנהגת המדינות כתובה בספר הזה, והוא מעשה גדול בפני עצמו).

כי המלך הגדול באמת הוא שבחר במלך הצדיק להיות מלך. והמלך הצדיק הוא בעצמו עבד של המלך הגדול באמת, ואין לשער עוצם הביטול שלו כלפיו. ומאידך גיסא, הוא (דהיינו המלך הצדיק) מולך על כל העם וכולם מנשאים ומגדלים אותו. ואדרבה, כמה שהוא משפיל את עצמו בפני המלך הגדול באמת, ככה ממש כולם מנשאים אותו, והוא מוסר את כל הכבוד שמקבל למלך הגדול באמת, ומשפיל עצמו יותר, וחוזר חלילה.

וכל מי שרואה את המלך הצדיק, איך הוא ממעט עצמו בפני המלך הגדול באמת, אזי ממילא גם הוא משתוקק ללכת בדרכיו של המלך הגדול באמת ולהדבק בו, ונעשה מזה שעשועים גדולים.

ויש אנשים שחושבים שמציאות המלך הצדיק היא רק כדי שבני המדינה ינהגו בצדק וביושר זה עם זה. אבל החכמים באמת יודעים שאמנם המלך הצדיק מנהיג את המדינה ביושר, וזה מעלה גדולה מאד כידוע (וכמו שכתוב "אלמלא מוראה של מלכות" וכו'), ומכל מקום אין זה סוף התכלית, כי יש הרבה מבני המדינה שמצד עצמם מתנהגים בקו הצדק ולא צריכים מי שיכריח אותם לזה כלל. אבל עיקר מציאות המלך הצדיק הוא שעל-ידו ממליכים את המלך הגדול באמת, כי המלכות שלו היא מעין מלבוש למלכות של המלך הגדול, עד שנמצא שהמלכויות מתלבשות זו בתוך זו. ויש בזה עוד אריכות דברים לפרש עניין המלך ומעשהו, ואולי אספר יותר בפעם אחרת, אך מכל מקום, איך שיהיה, המלך הוא אהוב ונחמד והכלל הוא שמי שרואה אותו נמשך אחריו ולא נצרך לחקירות מה העניין בזה.

וזאת העיר הנפלאה שנמצא בה המלך הצדיק, היא סובבת את ההר והארמון. כי שם יש הר, שצריך הכנה מיוחדת להכנס אליו (כמו למשל שכל מי שנכנס לשם חולץ המנעלים שלו, ובאמת שזה רק ההכנה החיצונית שמלבישה את ההכנה הפנימית). וזה ההר הוא עצמו היראה, דהיינו ששם מרגישים את היראה שלימה שיש בכל העיר, ואומרים שההר מצד עצמו הוא באמת עמק, אלא שהגביה עצמו מחמת היראה שמתקבצת בו ונעשה הר. וכן כל מי שנכנס בהר הוא נעשה בחינת בעל תפילה, והכל באים לשם כדי להתפלל לפני המלך הגדול באמת, ומרגישים שהוא שומע את תפילתם ועונה להם.

ובהר יש בית – בית שאין כמוהו בכל העולם. וזה הבית הוא ארמון שנעשה לכבוד המלך הגדול באמת (ואף אדם לא דר שם). והרבה אנשים לאין שיעור באים מכל העולם אל ההר והבית. ושם הם מתפללים למלך הגדול באמת, וגם הם מביאים אליו מתנות יפות. ואף על פי שזה המלך אינו נצרך כלל למתנות, כי הוא מולך על כל העולם והכל הוא שלו, בכל זאת הוא חפץ מאד במתנות שלהם, והוא פלא. אלא שאומרים שהמלך הגדול באמת רוצה בלב שנמצא בתוך המתנות, דהיינו שכל מי שמביא לו מתנה נותן מעט מהלב שלו בתוך המתנה, ובזה יש נחת רוח נפלא למלך הגדול באמת (ואם מביאים מתנה שאין בה לב, הוא לא חפץ בה כלל). ובארמון יש משרתים שונים, ולכל אחד יש תפקיד מיוחד, והכל מסודר באופן נפלא. ויש שם מנגנים ומשוררים, וכאשר שומעים את הניגונים הנפלאים שלהם, מיד מתעורר הלב ומשתוקק למלך הגדול והקדוש.

והמלך הצדיק הנ"ל שמולך בעיר, יש לו מקום מיוחד בתוך הארמון. ואע"פ שאין זה ארמון מלכותו כלל (ויש לו ארמון אחר משלו בתוך העיר), אבל יש לו שם כיסא. וכל העם אינם רשאים כלל לשבת בארמון, וגם המשרתים והמנגנים כולם עומדים דייקא, ורק המלך הצדיק הוא לבדו יושב שם על כיסא. וזה מפני שכל עניין הארמון התחדש על ידי המלך הצדיק. כי בתחילה לא היה כלל ארמון קבוע למלך הגדול באמת, ואע"פ שכולם ודאי היו עובדים אותו ויודעים ממנו, מכל מקום לא היה מקום אחד שבו מתקבצים כולם לכבודו, וגם הוא היה נגלה בכל פעם רק באיזה בחינה מתוך גדולתו, וגם בזה היה חוזר ומסתתר. עד שבא המלך הצדיק והצטער מאד על זה, ומסר את נפשו למצוא את המקום המתאים לארמון המלך הגדול, ויש בזה אריכות דברים ממה שעבר עליו עד שלבסוף מצא את המקום (שהוא ההר הנ"ל של היראה), והוא ציווה שיבנו שם את הארמון ויסדרו את כל עבודתו כראוי. כי באמת אי אפשר להגיע למציאות הארמון של המלך הגדול אלא על ידי שנעשה תחילה המלך הצדיק הנ"ל, שהוא מלביש את המלכות של המלך הגדול, ואז אפשר להיות בניין הארמון.

המשך יבוא בע"ה

השמטות: רמזים שאחר המעשיות

והנה יש חכם אחד שמתבונן הרבה במעשה הנ"ל, ומוצא בו כל מיני רמזים ודברים נסתרים, ובכך הוא מפרסם את המעשה הנ"ל בעולם ומראה לכולם שזהו מסיפורי-המעשיות האמתיים ולא דמיונות בעלמא (כמו שיש אנשים שחושבים).

ואמר החכם הנ"ל שיש לרמז בכאן עניין גדול. כי קיצור כל הציור הנפלא הוא בששה דברים: שיש ארץ, ויש עיר, ויש הר, ויש בית, ויש מלך צדיק, ויש מלך גדול באמת. והנה יש את חכמת המספרים ובה מגלים הרבה סודות ורזים, כמקובל אצל היודעים (וכמו שידוע מהאריה החי בגליל). ותחילה מחשבים את המלים מלך צדיק ורואים שהוא כחשבון המלים אין מלך בלא עם, והוא פשוט ומובן. אחר כך, מחשבים את כל המלים הנ"ל, דהיינו ארץ עיר הר בית מלך צדיק מלך גדול באמת, ורואים שהכל עולה 7 פעמים מלך צדיק, דהיינו שעיקר ותורף הכל תלוי במציאות המלך הצדיק (שהוא עצמו בחינת שבע, כנודע). ועוד מחשבים את הערך הממוצע של כל אחד מששה הדברים והוא עולה 343, שהוא עצמו 7 פעמים 7 פעמים 7, והוא הסוד של צאת השמש כגבורתו לעתיד לבוא (כמובא ברש"י על הפסוק "ואהביו כצאת השמש בגבורתו").  

ועוד אמר החכם שהיות והמלך הצדיק מבטל את כל מציאותו בפני המלך הגדול באמת, אזי יש לחשב הכל גם בלעדיו, דהיינו ארץ עיר הר בית מלך גדול באמת, והכל עולה מב ברבוע, דהיינו ד"פ אמת (שהכל הוא לגלות את המלך הגדול באמת). ויש בזה עוד הרבה רמזים וסודות, וה' יראנו מתורתו נפלאות.