עודד מזרחי בספר חדש ומטלטל

בד בבד עם סיפורי התשובה והאמונה שכתבתי במשך השנים בסדרת 'אור חוזר' ובמדור 'סיפור לשבת' בשבועון 'בשבע', עסקתי גם בכתיבת שירים וסיפורים על חוויותיו של החוזר בתשובה; כתיבה אישית יותר, אמנותית יותר, המבוססת אמנם על מקרים שהיו ועל דמויות במציאות, אבל נשענת יותר על הדמיון ועל הרעיון.

הספר הזה מלקט מבחר מאותם סיפורים. ליקטתי מבחר מסיפורי ספרי 'הרהורי תשובה', שעברו שינויים וסודרו אחרת, סיפורים שהופיעו בכתב העת 'אדרבה' - 'קולות מעולם התשובה', וכן סיפורים שעדיין לא ראו אור.

אני חש, כמו רבים, שסיפור התשובה אינו מסתיים במעבר פשוט וחלק מעולם שכולו רע לעולם שכולו טוב, אלא בבירור עמוק של המציאות כולה המעורבת טוב ורע, ובניסיון ליצור הוויה אמונית טבעית, הנאמנת לעקבי הצאן, אבל מתבוננת בהווה ופניה אל הרועה העתידי, הרמוז ב"רוח אלוקים המרחפת על פני המים", רוחו של משיח.

הכל מסתכם מבחינתי בשורה הראשונה של השיר הראשון שפרסמתי בספר שיריי הראשון "קביים של אמונה": "להיות דתי חופשי בארצנו, אני ממלמל לעצמי המנון פרטי" - כיסופים לדמות חדשה וטבעית של יהודי, שנאמן לכל הישן והטוב, אבל יוצר ומתחדש, ופניו מועדות אל האור החדש, שיתגלה במהרה בימינו.  

מחיפוש אמת ל"יומן שידוכים"

לפתע חש שהוא נחנק במיצרי הקדושה. הכל כל כך מוגדר, אין מקום לשום גמישות. אם אין לך פאות עד הרצפה אסור לך לדבר עם הקדוש ברוך הוא בחופשיות. אם אינך חסיד חב"ד, אסור לך להתגעגע למשיח. אם אינך ליטאי, אסור לך ללמוד גמרא כדבעי.

הוא התרחק מאורותיה המנצנצים של ביתר עילית, וידע על מה הוא הולך לדבר עם הקדוש ברוך הוא.

"ריבונו של עולם, הרי חזרתי אליך בגלל שגיליתי שאתה אמת ותורתך אמת, בגלל שהארת את נפשי שהייתה שקועה בטומאה. פעם לא הייתי חזב"ש, חצי תימני וחצי מרוקאי, אלא אדם עם כישרונות, עם אהבות, עם צחוק משוחרר, אהבתי שירים..."

"תראה לאיפה הגעתי", הוציא את יומן השידוכים מתיקו הקטן ונפנף בו כלפי המרחב השחור. חש שמעיין דמעותיו עומד לפרוץ: "יש לי בת יפה, חכמה, צדיקה, מורה מוכשרת, ומה נשאר מכל זה? רבע תימנייה, רבע מרוקאית, רבע רומנייה, שמינית גרוזינית ושמינית טורקית, בת של חוזרים בתשובה. זה הכול!..."

"בשביל מה חזרתי בתשובה?", מצא את עצמו מתייפח, "בשביל מה התקרבתי אליך? בשביל לחזור אלף שנה אחורה? בשביל להיות אוסף של זהויות מגוחכות? הרי ראיתי אמת, ראיתי סודות, שביעיות, שמיניות, מעמד הר סיני, ולא נשאר מכל זה כלום..."

מִיכְל קירטנשטיין

"צהריים טובים. אפשר לדבר עם מיכה קירט?"

"מיכה קירט?! אני לא מכיר כאן מישהו כזה!"

"הגעתי לישיבת 'אהבת ישראל'?"

"כן. אני לומד כאן, אבל אני לא מכיר אף אחד בשם הזה".

"תעשה לי טובה. אני יודע שהוא לומד בישיבה הזאת. אולי תשאל מישהו אחר?"

"טוב, רק רגע... יש פה מישהו שאולי יודע. קח אותו".

"... שלום, במה אני יכול לעזור לכבודו?"

"תעזור לכבודי למצוא את מיכה קירט".

"מיכה קירט?! השם הזה מוכר לי מאיפוא שהוא... אה! אתה כנראה מתכוון למיכְל קירטנשטיין..."

"מיכָל קירשטיין? יש לכם נשים בישיבה?"

"לא, חס ושלום!... חכה, אני אקרא לו..."

"שלום, מי מדבר?"

"מיכה, זה אבא!"

"אהה, מה נשמע אבא? אני לא רגיל שאתה מתקשר לישיבה שלי. קרה משהו?"

"כן, דווקא משהו טוב. אבל לפני זה תוכל להסביר לי מה הסיפור הזה עם מיכָל קירשטיין?"

"אהה, אהה... זה סתם שטויות, עזוב, אבא".

"אני לא עוזב כלום. אני מרגיש שיש כאן משהו שאני צריך לדעת".

"תראה אבא... זה לא רציני בכלל... פשוט לא רצו לקבל את הילדים לתלמוד תורה טוב, בגלל שהם... אתה יודע..."

"תימנים?"

"כן..."

"אז מה עשית?"

"סתם. שיניתי את השם. זו סתם הצגה..."

"שינית לשם של אישה?"

"לא, מה פתאום..."

"אז מי זאת מיכָל קירשטיין?"

"מיכְל קירטנשטיין..."

"בחיים לא שמעתי שם כזה!"

"מיכְל זה דווקא שם קדוש. יש צדיק גדול שנקרא רבי מיכְל מזלוטשוב..."

"יפה מאוד, אבל מה הבעיה עם מיכה?"

"לא מקובל לקרוא לילדים כאן בשם הזה. זה שם די חילוני, אתה יודע..."

"אבל יש נביא בתנ"ך שקוראים לו ככה. לא ידעת?"

"כן, אבל זה לא מקובל כל כך בחברה הזו. כבר הסברתי לך".

"תגיד לי, אתה עושה צחוק מעצמך?"

"אבל אבא, תבין, זה סתם... זה לא אמיתי..."

"למה אתה עושה דבר לא אמיתי?! כשחזרת בתשובה אמרת לי שהתורה אמת, אז מה קרה. היא כבר לא אמת?"

"זה לא כל כך פשוט... גם יעקב אבינו היה צריך לרמות את עשיו ואת לבן. כתוב 'עם נבר תתברר'..."

"אתה לומד תורה אצל עשיו ולבן?"

"לא, חס וחלילה! רק דיברתי על העיקרון".

"מה כתוב אצלך עכשיו בתעודת זהות?"

"אמממ... השם הזה..."

"ככה זרקת אותנו? בשביל שהילדים שלך ילמדו בתלמוד תורה אשכנזי במאה שערים, אתה מוכן לקרוא להם וגם לך קירשטיין..."

"קירטנשטיין..."

"עוד יותר גרוע... איך אתה לא מתבייש?"

"אבל, אבא, זה תלמוד תורה הכי טוב!"

"זה תלמוד תורה הכי גרוע!"

"אבא, אתה לא מכיר..."

"עכשיו תסביר לי עוד משהו. איך הם מקבלים את הילדים שלך? צבעת אותם בפוליסיד?"

"לא. אל תגזים, אבא".

"לא רואים עליהם שהם תימנים?"

"רואים, אבל לא אכפת להם. העיקר שהשם שלהם מתאים".

"אז אם יבוא מישהו משבט הזולו, יביא את הבן שלו לתלמוד תורה הזה ויקרא לעצמו זולושטיין יכניסו אותו?"

"אל תגזים. לכל דבר יש גבול..."

"למה? זה יותר מדי שחור בשבילם?"

"לא... זה גם לא יהודי..."

"אז תדע לך שמה שאתה עשית אינו יהודי! ומה שעשו לך הוא עוד יותר לא יהודי. אתה חושב שאנחנו חילונים או מסורתים מטומטמים שלא מבינים שום דבר. אז תדע לך שאנחנו מבינים קצת יותר ממה שנדמה לך, וכעת אני רואה שאנחנו מבינים הרבה יותר טוב ממך".

"אבא, אולי נפסיק לדבר על זה עכשיו. אני אבוא אליכם השבוע עם ענת..."

"נו! ואיך קוראים לענת?"

"לא חשוב..."

"איך קוראים לה?"

"אההה, יענטה..."

"אם תבואו אלינו, אני אזרוק את כולכם מהבית!"

"אבא. לא סיפרת לי למה התקשרת".

"אין לי חשק לספר לך... אבל אתה יודע מה? דווקא אספר לך! כזכור לך סבא זכריה נפטר לפני ארבעה חודשים. עכשיו סידרנו את כל העניין של הירושה וקיבלנו את כל הכסף. זה יוצא סכום גדול. דיברתי עם אמא שניתן לך סכום יפה מאוד בגלל שאתם כמעט לא מרוויחים ויש לכם חמישה ילדים, סכום שתוכלו להסתדר איתו עוד שנים ארוכות, ואפילו יעזור לכם לחתן את הילדים".

"מה אתה אומר, אבא? תודה רבה..."

"אל תגיד לי תודה".

"למה לא, אבא?"

"כי אני נותן את הכסף רק למיכה קירט ולא למיכְל קירטנשטיין!"

"אבל אין לי ברירה, אבא..."

"ברגע שתחליט לחזור לעצמך ולחיות כמו בנאדם עם השם שלך ועם כל מה שאתה, צור אתי קשר..."

"אבל אבא..."

מיכְל (מיכה) שמע את השפופרת נטרקת. צליל עז החל לצרום את אוזנו והחריד את נפשו, עד שהניח את השפופרת השחורה על כנה ואז שככה מעט הצמרמורת.

******

שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.