על דחיקת הקץ וחוק מרפי

מספר שבועות השביע הקב"ה את ישראל בזמן גלותם (כתובות קיא.), רש"י מביא גירסה בגמרא שאחת השבועות היא - שלא ידחקו את הקץ.

כידוע, במאה שנים האחרונות סוגיה זו היתה טעונה מאוד – האם מוטל על עם ישראל לעלות לארץ ולעשות פעולות מעשיות לקירוב הגאולה, או שלעולם עלינו להישמר מתנועה נפשית של דחיקת הקץ ומכל נסיון לקחת את האחריות לידיים שלנו, ועלינו להתאפק ולהניח לקב"ה לקדם את המציאות שלב אחר שלב מתוך הבשלה וללא דחיקה. [הערה: אין בדברי כל התיימרות להציג את מה שנטען בנושא במשך ההיסטוריה, אלא הצגתי את נקודת המבט שלי בסוגיה זו]. וייתכן שהדברים אינם שחור ולבן, ומסתבר שמנהיגים ראויים לשמם יודעים מתי לשים את הרגל על הגז ומתי לבלום, ויודעים אף כיצד לשלב ביניהם בעת ובעונה אחת.

לא אעסוק כאן בסוגיה ציבורית זו, אלא בהשלכה של כיוון דומה על נפש האדם הפרטית. יחד עם זאת, חושבני שלאחר הבירור בנפש הפרטית יש מקום לשוב ולבחון לאור זה גם את הסוגיה הציבורית לפרטיה השונים.

נעשה כעת מעבר חד לנושא אחר - חוק מרפי.

כל תקלה, נזק פתאומי, שינוי תכניות וכדו', מסוג הדברים הקורים מידי יום, מערערים לפתע את יציבותנו וגורמים לסוג של משבר, שמידת גודלו מתאימה לגודל התקלה. מיד לאחר מכן מתרוצצות המחשבות בנסיון למצוא הסבר למה שקרה. כך אנחנו מרגיעים את עצמנו וחוזרים לתחושת יציבות. אבל ההסבר הכי קל והכי זמין הוא פשוט לומר – זה חוק מרפי. ואנו כאומרים – כך העולם מתנהל, מה שקרה איננו בלת"מ (בלתי מתוכנן), זה מתאים ל"חוקי" המציאות.

האם התירוץ ששמו חוק מרפי הוא אמיתי או לא, כבר שנים נחלקים בזה האנשים החושבים והמתבוננים. הם דנים – האם באמת כל תקלה העלולה לקרות אכן תקרה (או על כל פנים לרוב) כפי שטוען ה"חוק", או שלמעשה הסטטיסטיקה לא מכזבת (ופרוסת הלחם, למשל, לא נופלת על הצד של הממרח יותר מאשר על צדה השני), אלא שפשוט אדם זוכר יותר את המאורעות המרעידים ומטרידים אותו. בין כך ובין כך, הבה נשים לב שישנה הסכמה שכך היא החויה האנושית, שהרי לולא שזו היתה חווית החיים לא היה כלל מקום לדיון האם היא אמיתית או דמיונית.

מה פשר החויה הזו? מדוע בצורה כזו ייסד הקב"ה את הרגשתנו בעולמו?

כאן הדברים מתקשרים להדרכה שלא לדחוק את הקץ. באמת אנו מוצאים בחז"ל כמה וכמה אימרות התומכות בכך שהסדר הפנימי שבמציאות מסבב את ההתנהלות ה"מרפית". לא ממש כדברי ההבל של אותו גוי ערל לב, אבל יש בדבריהם הארה שמקרבת אותנו להבין מדוע המציאות מתנהלת כך שאפילו גויים שמים לב ומנסחים זאת לפי קוצר דעתם. חז"ל מציינים שבאופנים מסויימים כאשר אדם מצפה שהדברים ילכו כבקשת ליבו קורה ההפך:

ראשית, ידוע המאמר בפרקי אבות שכל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו. אימרה כוללת יותר, שלא מתמקדת בנושא של בקשת כבוד גרידא, היא - כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו (ברכות סד.). כאן אנו כבר מוצאים עקרון ועצה לחיים, שיש להקשיב לתנועות הנפש, לזהות את תנועת דחיקת השעה שמעורבת בכל רצונותינו, ולהרפות ממנה.

יתר על כן נאמר בגמרא במסכת סנהדרין (דף כו:) – "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה". והסביר שם רש"י, שמחשבה שאדם חושב ומתכנן כך וכך אעשה או כך וכך אלמד ואספיק היא בעצמה גורמת שתכנוניו יושבתו ולא יתקיימו. (ואע"פ שבשיחות הר"ן פירש להפך, באמת אין סתירה ואלו ואלו דא"ח)

עצם סגנונן של המימרות הללו כבר שופך אור על התמונה. חז"ל מתחילים זאת מן האדם. לא המציאות האכזרית מתקוממת עלינו, אלא האדם, מתוך נקודת מבטו על המציאות וגישתו אליה, משפיע על המנגינה הפנימית של המציאות הסובבת אותו.

והקב"ה טבע בעולמו טבע נסתר שכשאדם מנסה לפעול בעולם כישות נפרדת ועצמאית, כאשר הוא מונע ממניעים חיצוניים של הצלחה אישית, מימוש עצמי, וכל מה שנכלל תחת הדחף היסודי להישרדות, על כל משמעויותיה ורבדיה, אזי אין לפעולותיו קיום. הרי זה כאדם שמתאמץ לתפוס חפץ יקר ערך אך הוא מתמקד ואוחז רק בעטיפה החיצונית שלו, וכך הוא נשאר עם העטיפה הריקה מכל בידיו.

החיות האלקית החבויה בתוך כל חפץ וכל פעולה היא מה שמקיים כל דבר, וכשאדם פועל מתוך סוג של אינרציה חיצונית הוא אוחז רק ברובד החיצוני של המציאות. ולא בכדי מסיימת שם הגמרא בסנהדרין "אם עסוקין לשמה אינה מועלת... עצה שיש בה דבר ד' היא תקום לעולם".

קל לנו לזכור את ד' ולשתף כוונה לשם שמים בהחלטות הגדולות שבחיים. כשיהודי מתכנן איפה לגור, במה לעסוק, עם מי להתחתן וכדו', לעיתים רבות הוא מכניס גם שיקולים של מה נכון לחיים שלי מצד עבודת ד' וייעודי בחיים. אולם בפרטי המעשים והפעולות של היום יום קשה לנו לזכור שם שמים. לרוב אנו מונעים מרצונות קטנים של כאן ועכשיו, מתעקשים על דברים ומצוברחים כשאנו נתקעים.

אך בחסדי שמים המציאות מזכירה לנו, ולא נותנת לנו להיות מבסוטים עד הסוף מהרובד החיצוני. אנו לא רואים את הכל דופק ומתקתק כמו שעון ואת כל תכנונינו מתבצעים ומתגשמים למישרין. כל תקלה ועיכוב, כל שבירת מצב-רוח קטנה, בכוחה לנער אותנו מהעיקשות ולהזכיר לנו – רגע, תרפה, אל תרצה שיהיה דווקא כך, תבטל את רצונך ותרצה רק לעשות רצון ד'.

ניתן אז להשתחרר מהקיבעון המחשבתי והרצוני, וממילא להשתחרר מכל החסימות, כי את רצון ד' ניתן לעשות בכל מצב, וכל תקלה לא יכולה לחסום את הרצון שלי לעשות רצונו ית'. ואל נתפלא אם לאחר ההתעוררות וההשתחררות שלנו אנו מוצאים לפתע גם את המציאות מתיישרת ומתחילה לתקתק עד הביצוע הסופי והמוגמר. כי כשאתה לא דוחק את השעה, ואתה חדור אמונה שלכל אדם (גם לך) יש את השעה שלו, ולכל דבר יש את המקום שלו, אתה מאפשר למציאות להבשיל בקצב הפנימי שלה, ואתה מבשיל איתה.

נכון, לא תמיד זה כך. יש גם מצבים רבים של "הסתר פנים" שבהם אדם מתכנן ומצליח, והמציאות לא מנערת אותו ולא מגלה לו את פנימיותה [האמת שמצד ההרגשה הכי כנה של האדם הוא לעולם לא מרוצה מהמציאות בחיצוניותה, וכדברי המסילת ישרים: "אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית, וגם הוא..." ע"ש]. העולם מורכב, ודרכי ד' נשגבים מבינתנו. אך על כל פנים מאירים לנו חז"ל זווית ראיה המעניקה פשר למציאות החיים הרוויה תקלות, ולעיתים מתסכלת, ומדריכים אותנו להתרומם, להרפות, להשתחרר מתכניות קדומות, ולהיות שלוים ומרוצים מהנהגת ד' אותנו.