על דם תינוק יהודי

"דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים בצנעה ובפרהסיא ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים, בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעתון וקראנו אדם מישראל נהרג הנחנו את סעודתנו, עכשיו שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל פתו בחמאה ובדבש קורא ואומר שוב נהרג יהודי, שוב נהרגה אשה יהודיה, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידיים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים: הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים ואנו יושבים ומבליגים. והרשות מה עושה, עושה עוצר, יושבים להם ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חצים, ובעלי חצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שהרשות אינה עושה את שלה ואי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים". (שירה, עמ' 95)

כמה אנו עסוקים בלהראות לעצמנו כמה יפים אנחנו. כמה אנו כמהים לאהבה ולהערכה. הנה מאופקים מעל הקבר הטרי, מחניקים בכי ומספרים כמה הנרצח היה יחיד ומיוחד – ודורשים מעון אספלט וגן. ומקבלים הפשרת בניה ממוחזרת מנתניהו.

והשכול, כמה מתוק הוא העצב המאחד. וכל העם מאוחד, שבעה יהודים נפצעו בכניסה לעפרה מירי, רכב חולף, שבעה שניסו לרצחם על היותם יהודים. וכולנו בדאגה ותפילה לתינוק הפצוע שבעל כורחו בקע טרם זמנו מהרחם המגונן, ותפילה לשלום הכלה הטריה הנאבקת על חייה. והחתן.

ואתה מדחיק כבר שנים וחי את החיים – ולא פוקד את הלוויות ובקושי בא לניחום ולא עומד ומוחה על שפך דם יהודי. ועל תינוק יהודי שניתק מרחם אימו באכזריות מוסלמית. ושומר את העיניים מהחדשות ולא רואה וקורא, כי כשל כח הסבל. והחיים חיים.

ואמש במדרחוב – על רקע ערב חורפי ירושלמי- מתענג על קפה הפוך ופיצה מהבילה. ומתוך קמצנות אופיינית קם לקנות בפיצוציה בקבוק שתיה גדול. ועל הקיר מרצד המסך – ולסיפור נהיה פנים – שירה ועמיחי איש-רן – זוג חמוד טרי ותינוק במצב קריטי שיולד בלידת חירום – ותמונת חתונה של זוג חייכן ומקסים.

ולניסיון שפך הדם נהיה לפתע פנים. נושא עיני לתמונות, עוצם עיני מראות וחוזר לפיצה. והעיניים עוד צורבות מגז פלפל ששוטר יס"ם החדיר לעיני במחאה האחרונה שהעזתי לעשות אחרי הרצח של הזוג הנקין.

ומסיח דעתי וחוזר לפיצה – וברכב צפונה על ציר שישים בדרך מירושלים כאילו מאומה לא קרה, אותה הדומיה וגם אותה התפאורה.

ואנחנו ממשיכים להירצח על מרקם החיים הפלסטיני שימשיך, שניראה יפה, שחס ושלום מישהו מהאו"ם לא יעקם את האף. ומנקים את הדם ומיד מפנים את הדרך לתומכי ומסייעי הרוצחים. ובכן הדרך אצה ואין תכונה ואין מחאה ואין.

והאמת שלא אמור להיות כי זעזוע יש רק אם משפחה שלימה הולכת. יהודי פה או שם? הכלבים יורים והשיירה ממשיכה. אבל בכל זאת תינוק...

הרחק מזירת הפיגוע לראשונה יש חסם של חיילים – נותנים לי לעבור – ומסמנים לערבים לשוב על עקביהם. והכביש ריק – ולא מובן מה ההיגיון לעשות חסם הרחק מצומת עפרה בתוך הכפר חווארה בואכה שכם.

והנה בצומת יצהר הגדולה – עשרות נערים עם קפוצונים ופיאות מתבדרות ברוח שחסמו עד לפני רגעים מספר את הכביש עומדים בצד הכביש במין מחאה זוטא מיראת סוואנת יס"ם.

כל ציר שישים, ומשמרת מחאה אחת הרחק מעפרה – ואני בוש בעצמי, אני והפיצה וקפה הפוך.

וכל כך גאה בנוער שעם כל ולמרות רדיפות השב"כ והמשטרה וימ"ר ש"י וגינויים של מלחכי פנכה וסתם יהודים פיין-שמייקרים, ומסירות והלשנות ולשונות רעות, ממשיכים לשמור על גחלת של אכפתיות טהורה אצילית ופשוטה – שלא מקבלת את היותנו מיועדים לשחיטה במטווח ברווזים רק בשל היותנו יהודים.

גחלת של מחאה שעם היותה מאוד מינימלית פלא שעדיין בוערת אחרי שנות רדיפה פראית של מערכות רבות משופעות תקציבים – ומשכורות שמנות ליהודים רבים שמתפרנסים על גבם של נערים מתוקים.

כן גם אני לוקח אותם בטרמפים, ולא תמיד המקלחת סדירה והבגדים רק לעיתים עוברים כביסה. והריח המתקתק שעומד בחלל הרכב מחניק.

ולעיתים יש מקומות שבהם אולי יש בטלה מוגזמת של בעלי הגוזמבות. ובכל זאת אחרי ש"בעלי חצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שהרשות אינה עושה את שלה ואי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים".

והשתיקה יפה היא אצילית היא. והרוצחים רוצחים והנרצחים התרגלו לתפקיד... וברגע זה אהבתי עד מאוד את הנערים.

ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'.