קורונה ופוליטיקה

(המאמר הזה נכתב לפני כמה ימים, לפני שבני גנץ החליט להיכנס לממשלה עם נתניהו, אבל הדברים המתייחסים לנכונות העקרונית להקים ממשלה עם תומכי האויב, נכונים גם עכשיו, ולכן החלטתי לפרסם אותו, למרות ההתפתחויות הפוליטיות)

שני אירועים לא שגרתיים נקלעו לתקופה זו בתולדות עם ישראל שכאילו אינם קשורים זה לזה.

הראשון הוא המשבר הפוליטי שאנחנו נמצאים בו בשנה האחרונה, שהגיע לשיאו בשבועות האחרונים עם הנכונות והכוונה של מפלגת הרמטכלי"ם להקים ממשלה עם חברי הכנסת תומכי האויב שברשימה המשותפת.

זה לא קרה ברגע אחד, אך ללא ספק ניתן לאבחן כי השבועות האחרונים תקעו את אחד המסמרים האחרונים בארון הקבורה של הציונות. מפלגה של שלושה רמטכלי"ם קיבלה את המנדט להנהגת המדינה בשותפות עם מפלגות אנטי-ציוניות ותומכות טרור באופן מובהק, וביטאו בכך למעשה שהציונות כבר אינה משהו מהותי, אלא שייכת לעבר ממנו "צריך להתקדם". גם אם לא יעיזו לומר כך בפירוש, או אפילו יתקוממו לתיאור הזה, הלגיטימציה שניתנה למפלגות הרואות בציונות אויב, ובכלל את שיבת ציון כהתיישבות קולוניאליסטית, מוכיחה שהציונות כבר אינה נקודת מוצא או אבן יסוד במדינת ישראל.

אם עד לפני כשנה היה אפשר להגיד שיתכן וחלק מאותם אנשים אינם מודעים מספיק לכוונותיהם ומעשיהם של נציגי ערביי ישראל ברשימה המשותפת, הרי שבשנה האחרונה נחשפו וחשפנו ציטוטים, מאמרים, סרטונים של חברי הכנסת הערביים שמוכיחים לכל מי שמעוניין לראות את רצונם לבטל את הגדרת המדינה כ'מדינה יהודית', ותמיכתם העקבית בארגוני הטרור שהם מכנים "ארגוני ההתנגדות" חיזבאללה, חמאס והחזית העממית. מי שעדיין מאמין ב'רצונם להשתלב' הוא רק מי שעוצם את עיניו בחוזקה כדי שלא לראות – לא יועילו כעת עוד פרסומים ועוד חשיפות. גם לא תועיל נבירה בארכיוני העבר והצפת אמירותיהם של יעלון, לפיד, גנץ ודומיהם כנגד הרשימה המשותפת. שהרי ברגע שהציונות הפכה עבורם לערך חסר חשיבות מיוחדת, לא שונות אמירות אלו מסתם הבטחות הבחירות המפוזרות ומופרות על ידי פוליטקאים כמעשה של יום-יום.

השני הוא מגפת הקורונה העולמית, המאיים על הכפר הגלובלי שנבנה כאן בעשרות השנים האחרונות, מבחינה בריאותית וכלכלית ועלולה לשנות סדרי עולם במובנים כל כך רבים. איש לא יודע כיצד תסתיים תקופה זו של המגפה במהרה, אבל כבר אין ספק שבמובנים רבים הסדר העולמי הקיים היום כבר לא יהיה אותו דבר.

על פניו נראה ששתי האירועים האלו השונים כל כך במהותם, חסרי כל קשר, האיום הגלובלי מגמד את הוויכוחים הפוליטיים, ואלו אינם נוגעים או משפיעים על יכולת ההתמודדות עם סדרי הגודל של מגפות.  משבר הקורונה חושף את המוגבלות של כוחו של האדם, המאה האחרונה שבה האדם הגיע לתחושה ש'לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות' הביאה את האנושות לחיי שפע, עד כדי מחשבות על תחושת הניצחון על קללת אדם הראשון. והנה תוך זמן קצר העולם מזדעזע, אל מול וירוס קטן,  במחשבה ראשונה נראה שהעמידה בפני גודלו של אלוקים, אמורה לגמד את הפוליטיקה, אחד הביטויים ששמענו הרבה בשבועות האחרונים הוא ש"הקורונה אינה מבדילה בין בני האדם".

אבל אם נתבונן נוכל לשים לב בכמה קווים מקשרים בין שני האירועים האלו.

1. אם בעולם, הצלחתו של המדע לשנות את פני החברה, ובראש ובראשונה להעלות את תוחלת החיים, סימלה את הצלחתו של הפרויקט האנושי לנצח את קללת החטא. בתוך עם ישראל הפרויקט הציוני, שהצליח להעלות לכאן מיליוני יהודים, להפוך ארץ שממה וחרבה למקום יישוב פורח ומשגשג, סימל את הצלחתו של העם לחסל את קללת הגלות בת כמעט-אלפיים שנים. כשם שהמגפה משמשת כמעין תמרור אזהרה, לגאוותו של האדם שיוכל לגבור על הקללה בלא תיקון החטא, כך האיום הממשי לכינון 'מדינת כל אזרחיה', והחזרה למציאות של גלות, וכפיפות קומה מול אויבי ישראל, מכניסה לפרופורציות את הישגי 'כוחי ועוצם ידי'.

2. הקורונה יכולה גם לתת הסבר לצורך במדינת לאום, ובקיומם של מעגלים חברתיים פנימיים. סמוך להתפרצות המגפה, וכאשר הבינו מדינות העולם את פוטנציאל הסכנה, נסגרו גבולות בינלאומיים, ובהמשך גם בתוך המדינות עצמם הוחלו תקנות המצמצמות ככל הניתן את מעגל האנשים שאיתם הוא נפגש, בבת אחת העולם הפך מ'כפר גלובלי' לעולם שבו אנשים מתכנסים עם התא המשפחתי המצומצם. סכנת ההתדבקות שהובילה לבידודים יכולה לשפוך אור על הצורך ב'עם לבדד ישכון' החסין מנגיפים רוחניים ותרבותיים. המחשבה שיהיה ניתן לקיים מדינה יהודית, יחד עם היותה דמוקרטית מתבררת כיוהרה חסרת בסיס, בסופו של דבר בעולם של שוויון מוחלט אין יכולת לעמוד בפני השפעות זרות ולשמור על צביון ואינטרס יהודי.

3. מצבי חירום עולמיים ואסונות טבע, ובכלל, כל תקופת ייסורים שעוברת על אדם או על עולם, מציפים שוב את השאלה 'למה'. זו שבשגרת היום יום מודחקת תחת העיסוק האינסופי ב'איך'. השיגי המדע והטכנולוגיה הצליחו לשפר את איכות החיים ולייצר פתרונות למצבים שהיו מורכבים בעבר, יחד עם מגוון תחומי העיסוק, ותרבות הפנאי נדחקו שאלות המהות, אל פינה מוגדרת בחיינו. משברים כמו זה של הקורונה, המערערים את יציבות החיים, יחד עם הבידוד שבו נמצאים עשרות אלפים בארץ ומיליונים בעולם. מציפים שוב את שאלות ה'למה' לשם מה נברא העולם? למה קיימים ייסורים?

גם הציונות עסקה בשאלות ההישרדות של העם היהודי, היא קיבלה את היותנו יהודים כעובדה קיימת, שהתעצבה ע"י רדיפות ואנטישמיות, חיפשה פתרון מעשי והצליחה בגדול. השאלה 'למה אנחנו יהודים' הודחה בצד, גם האמונה בבעלותנו על הארץ התקבלה כהנחה קיימת, מבלי לעסוק בשאלה 'למה לנו ארץ' בכלל. ממילא, הייעוד היה קיומו של 'מקלט בטוח' ומשזה התממש - קץ הציונות, היה מתבקש ובלתי נמנע. פשיטת הרגל של הציונות היתה מתבקשת, בלי יעד וחזון עתידי לא היה לה שום סיכוי.

הרי כמה אפשר להישען על העבר, ולדבוק ב'נרטיב' השייך ללפני 70 שנה, ועליו לשלם מחירים פוליטיים. הרי לציונות אין כל משמעות, כאשר כבר אין צורך במקלט בטוח, השאיפה להקים עם ככל העמים – מתפוררת כאשר 'בכל העמים' כבר לא מאמינים במושג 'עם'. איזו סיבה יש ליאיר לפיד ולמשה יעלון להיאבק עבור חוק השבות? וכי מה אכפת להם האם העולה יהודי או לא? איזה ערך יש להתרפקות על זכרונות העבר ממלחמת השחרור, מול ההווה שבו עומדים לפנינו חצי מיליון ערבים שאינם מסוגלים להזדהות עם הנרטיב הזה.

במקום לבצע פעולות החייאה כושלות בציונות, ולנסות להזכיר ערכי-עבר יש צורך להפנים, שגם אם למעשה בעוונותינו לא זכינו לגאולה 'במוחין דגדלות' מתוך תשובה לה', והגענו כאן לארץ ישראל כנסים מן הגלות, מסתבר שהגענו לשלב שבו לציונות כבר אין שום מענה – שלושה רמטכלי"ם – הדובדבן שבקצפת כביכול שבגידולי הציונות לא מסוגלים לתת מענה להיבא יזבק אחת, ומכופפים את עצמם בפני יועצי רבי מחבלים, ומעריציו של נסראללה. זהו זמן שבו הקליפה שעטפה את הפרי מתפרקת באופן סופי. הניסיונות הנואלים של אנשי הימין להציב מראה בפני אותם פושטי רגל, נתקלים בחומה אטומה של קשיחות ועליבות. אך גם בהם יש מידה רבה של עליבות, כל עוד הם לא נותנים מענה לריקנות שנותרה בליבם של אותם רמטכלי"ם שלחמו כל חייהם מכוח האינרציה, וכעת שואלים את עצמם למה כל זה?

הקורונה כמו גם המשבר הפוליטי הם עדות לצורך להחזיר לקדמת השיח את האמונה. את החלל שהותירה הציונות צריך למלא באלטרנטיבה של כיסופים למדינה יהודית – מדינה הנאמנה לתורה ולמצוות. מול "מדינת כל אזרחיה" יש להציב חזון של מדינה יהודית – מדינת אמונה, מדינת תורה, מדינת הלכה. ויש לקוות שדווקא היום, כשאנשים רואים את התפוררות המדינה החילונית, ומסלול ההתאבדות שהיא עולה עליו, והתפוררות העוגנים היציבים שהחזיקו את העולם וההעלם – בבריאות, במשפט ובאמון במערכת הביטחון – תתקבל האלטרנטיבה היהודית ברצון.

*********

שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.