ידיעת סוד התקיעות מזכה אותנו לאור ה'. "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" (תהלים פט). הזוהר מדייק ואומר: "לָא כְּתִיב שֹׁמְעֵי, אוֹ תּוֹקְעֵי תְרוּעָה, אֶלָּא יוֹדְעֵי תְרוּעָה. בְּגִין חַכִּימִין דְּדַיְירִין בַּאֲוִירָא דְּאַרְעָא קַדִישָׁא, אִינּוּן יֹדְעֵי תְרוּעָה. רָזָא דִּתְרוּעָה". החכמים שגרים באוויר המחכים של ארץ ישראל יודעים את סוד התרועה שכתוב בה "תְּרוֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל" (תהלים ב).

ממשיך הזוהר ואומר: "מַאן עַמָּא כְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַדְעִין רָזִין עִלָאִין דְּמָארֵיהוֹן, לְמֵיעַל קַמֵּיהּ, וּלְאִתְקְּשַׁרָא בֵּיהּ. וְכָל אִינּוּן דְּיַדְעֵי רָזָא דִּתְרוּעָה, יִתְקָרְבוּן לְמֵיהַךְ בְּאוֹר פָּנָיו דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְדָא אוֹר קַדְמָאָה דְּגָנִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא. וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְדַּע לָהּ" (זוהר ג רלא/ב). מי כעם ישראל שיודע את הסודות הגדולים והעליונים של ה'. הם יזכו להיכנס לפניו ולהתקרב אליו, וכל מי שיודע את סוד התרועה יתקרב ליהנות מאור פני ה', הוא האור שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא מששת ימי בראשית. ויש להבין למה זוכים להבנת סוד השופר דווקא בארץ ישראל, ולמה הזוכה להבין את סוד השופר זוכה לאור של העתיד לבוא.

על מנת להבין במשהו את כוונות התקיעה נזכיר כי בתפילת ראש השנה אנו מזכירים גם את התקיעות שלנו וגם את התקיעות של ה' בשופר הגדול. על התקיעות שלנו אנו אומרים: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר, הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה" (תהילים צח ו). וכן "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהילים פא ד). אמנם עיקר עשרת הפסוקים של השופרות הם על תקיעת השופר של ה'.

אמרו חכמים במדרש שהעיקר של ראש השנה הוא תקיעת השופר של ה' מירושלים. "ואין שופר אלא של חירות שנאמר: 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול' (ישעיה כז יג) אבל איני יודע מי תוקעו? תלמוד לומר 'וה' אלהים בשופר יתקע' (זכריה ט יד) ועדין אין אנו יודעים מהיכן התקיעה יוצאה. זה שנאמר 'קול שאון מעיר, וקול מהיכל. קול ה' משלם גמול לאויביו'" (ישעיה סו ו ספרי במדבר בהעלותך עז).

התקיעות שלנו נועדו לעורר את התקיעה בשופר של מעלה. "בַּעְיָין לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא, וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּעַר שׁוֹפָרָא אָחֳרָא עִלָּאָה, וְאִתְּעַר רַחֲמֵי, וְאִסְתַּלָּק דִּינָא". צריך להמשיך את קול השופר מלמטה, והקול שלו עולה למעלה לעורר קול שופר אחר, שופר עליון, שופר שמעורר את הרחמים ומסלק את כל הקטרוגים.

"וּבְהָנֵי קָלִין דִּלְתַתָּא, יָהֲבִין יִשְׂרָאֵל חֵילָא לְעֵילָּא". (זוהר ח"ג צט:) ובתקיעת שופר של מטה נותנים כוח לשופר של מעלה. "שכשעושים מצוה לשם שמים אזי הקדוש ברוך הוא עושה גם כן מצוה זו, זהו 'אשר קדשנו במצותיו' והוא כדרך שאיתא (ברכות ו א) שהקב"ה מניח תפילין. וע"י שמחבבין מצות השופר יתקיים וה' אלקים בשופר יתקע" (שפת אמת פקודי תרל"ח).

השופר של מעלה הוא שופר שמוציא את עם ישראל לחרות, כדכתיב: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָֹא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ". החרות הזאת מאפשרת את קיבוץ הגלויות. עם ישראל עולה לארץ ישראל, ומתקרב אל ה' כדכתיב: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם" (ישעיהו כז יג). התקרבות אל ה' בירושלים באמצעות שופר דומה להכרת ה' שהייתה במעמד הר סיני. על כן אנו מזכירים בתפילה את תקיעות השופר ההן: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר".

השופר של מעלה מסלק את כל המתנגדים לעליה ולהתיישבות. סילק את הטורקים והבריטים ששלטו עלינו הגבילו את העלייה וההתיישבות. הפיל את מלכות הרשעה של רוסיה שכלאה את היהודים שבשטח המדינות בשליטתם ולא הרשתה להם לעלות לארץ. מחלישה את הערבים וחבריהם האירופאים שעדיין נלחמים בהתיישבות היהודים בארץ ישראל. שופרו של ה' משחרר אותנו מכל הלפיתות הרעות הללו, אולי לאט אבל בטוח. עליו נאמר: "ה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ, וַא-דֹנָי אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע, וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן" (זכריה ט יד). תימן הוא אח של עמלק. שניהם בנים של אליפז (בראשית לו יא).

קיבוץ הגלויות הזה עושה קידוש השם לעיני כל העמים. מי שיש לו עיניים עומד ומשתאה לנוכח הפלא הגדול של שיבת ציון. עם שחוזר לארצו מ-102 מדינות שונות אחרי 1900 שנות גלות, הכול כדבר ה' ביד עבדיו הנביאים. כל האומות כולן רואות כי ה' זוכר את הברית שהוא כרת עם האבות "כי אין שכחה לפני כסא כבודך". על כך אנו אומרים בתפילה: "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ, כִּנְשֹא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" (ישעיהו יח ג).

על מנת להבין את המשמעות של כל תקיעות השופר צריך להתבונן ביום בריאת האדם בראש השנה הראשון.

ראש השנה הוא היום שבו ה' משפיע חיים לעולם. לומדים זאת מהפסוק שאומר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא יב), שפע החיים בראש כל שנה בא מראש השנה הראשון בעולם. יום בריאת האדם. ביום הזה ה' נתן לו חיים. דכתיב: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב ז). וכן הוא ממשיך להשפיע חיים לאדם בכל ראש שנה ושנה.

התרגום מסביר כי אותה נשמה שה' נופח באדם הראשון באפו יוצאת בקול דיבור אנושי מהצד השני. "והות באדם לרוח ממללא" - והייתה באדם לרוח מדברת. שפע החיים הזה הוא מעין רוח שנכנסת בצד אחד של האדם (אף) ומוציאה ממנו קול בצד השני (פה).

על כן "צריך כל אדם להיות בעיני עצמו כמו אדם הראשון שהיה כגולם בשעה שבראו, וקול השופר יהיה כעין מה שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים". כי "בכל ראש השנה מתחדשת חיות פנימית בכל אחד מישראל, והוא מקבל הנשמה מחדש באמצעות שמיעת קול השופר" (שם משמואל ר"ה. יערות דבש א א). זו הסיבה שבגללה מתפללים בראש השנה על המשכת החיים בכל תפילה "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, כתבנו בספר חיים למענך אלהים חיים". וממשיכים בזה במשך כל עשרת ימי תשובה (אמרי אמת).

גם במתן תורה הוריד קול השופר שפע של חיים משמים. כך בגמרא: "ואמר רבי יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל. שנאמר 'נפשי יצאה בדברו'. ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם שנאמר 'גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה" (שבת פח ע"ב).

עוד מספרת לנו הגמרא על שפע חיים זה: "דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וכיון שקיבלו את התורה - קיבלו גם את החיים לעם ולעולם כולו.

במתן תורה למדנו כי את השופר של מעלה הוא קול שלא נשמע. "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (שמות כ יד). ואע"פ שאינו נשמע, יש לו השפעה חזקה מאוד על המציאות. "וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות יט טז).

על פי הפסוק הזה כתב רבי אמנון ממגנצא בפיוט ונתנה תוקף את המילים: "וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע. וְקול דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע". קול דממה דקה, אבל מניע הרבה פעולות. "וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן. וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן". הוא נשמע בלב כל ישראל וכל העולם כולו ומשנה מבפנים את כל המציאות לטובה.

גם שופר של קיבוץ גלויות לא נשמע באוזן, אבל יש לו עוצמה גדולה. גם הוא חיים לעם ישראל. כדי להבין את העניין הזה נזכיר כי הפסוק בתהילים רואה את הגלות כמו מוות בקבר: "הוֹשִׁיבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם" (תהילים קמג ג). בפועל מתקיים בנו בגלות "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם" (ויקרא כו לח).

העלייה לארץ מתוארת על ידי יחזקאל הנביא כמו ליקוט עצמות של עם מת. (יחזקאל לז) רש"י במסכת סנהדרין מסביר כי תחיית המתים של יחזקאל היא משל על קיבוץ גלויות. "מרמז להם על הגלות, כאדם מת שחוזר וחי, כך ישראל ישובו מן הגלות" (סנהדרין צב ע"ב). על כן אומר הנביא שאלוקים ייתן בהם רוח חיים כמו שנתן לאדם הראשון. "וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֞ם כִּי־אֲנִ֧י ה֛' דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִׂ֖יתִי נְאֻם־הֽ'" (יחזקאל לז יד). נתינת רוח החיים בעם ישראל מתבצעת על ידי תקיעת השופר של קיבוץ גלויות. השפעת חיים לכל העצמות שהתייבשו בגלות 1900 שנה (עיין אמרי אמת דברים ר"ה).

על סוד התרועה המביאה חיים לעולם מדבר דוד המלך בתהילים ואומר: "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" (תהלים פט). והארת פנים היא חיים. דכתיב: "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים" (משלי טז). וכתיב: "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר". (תהלים לו)  על הארת הפנים הזאת כותב הזוהר כי כל העולם נהנה ממנה. "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, פָּנִים דִּלְבַר, דְּכַד נְהִרִין מִתְבָּרֵךְ עָלְמָא" (זוהר ג דף קלג/ב).

מי שהכיר את סוד השופר הגדול היה האדמו"ר מחב"ד. אחרי מלחמת ששת הימים הוא אמר כי במלחמה הזאת נשמע קול השופר הגדול של הקב"ה בארץ ובעולם כולו. מדבריו למדנו שה' תוקע בשופר גם אם עדיין לא באה הגאולה השלמה. אלוקים תוקע בשופר הגדול שלו לקדם את התהליכים שמביאים גאולה, ואחת ההתקדמויות הגדולות בגאולה הייתה במלחמת ששת הימים.

תקיעת השופר הזאת עשתה פעולות רבות. היא הוסיפה הרבה כבוד לעם ישראל בין האומות, גם אם חלקם לא כל כך אהבו את המצב החדש שנוצר. התקיעה הזאת שחררה אותנו עוד קצת מהשעבוד לאומות שאוהבות להתערב בענייננו בארץ ישראל. סוף סוף עניינה של תקיעת השופר הוא לשחרר את עם ישראל משעבוד מלכויות.

תקיעת השופר הזאת גרמה לבריחת הערבים. היא הממה את אויבינו ושונאינו עד שהם עזבו את כל כלי הנשק שלהם וברחו כל עוד נפשם בם. מאות אלפי חיילים מצריים ברחו ממדבר סיני כשהם נוטשים את הטנקים החדישים שקיבלו ואת כל כלי המלחמה. בבהלה שאין לה שום הסבר הם זרקו את הנעליים וברחו יחפים לכיוון תעלת סואץ.

השופר הזה הוא ההסבר ההגיוני היחיד גם לבריחתם של מאות אלפי ערבים מארץ ישראל בשנת תש"ח. הם השאירו בתים ושדות ורכוש רב וברחו ליעד לא נודע מפחד לא מובן. בוודאי לא מהכוח הצבאי היהודי המצומצם והחלש שהיה בימים ההם.

השופר הזה הוא ההסבר היחיד לפלא הגדול שהיה במלחמת תש"ח בגשר עד הלום. טור טנקים שיצא ממצרים נע לכיוון תל אביב במטרה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים. באותה העת לא היו לכוחות המגן היהודים שום כלי נשק שיודעים להתמודד עם טנקים. אבל לא ינום ולא ישן שומר ישראל, כי באותה שעה ממש השמיע ה' את קולו, "קוֹל ה' בַּכֹּחַ", וטור הטנקים המצרי נבהל, הסתובב וחזר למצרים בלי להשלים את משימתו.

קיבוץ גלויות - תקיעת השופר שהייתה במלחמת ששת הימים גרמה ליהודים רבים לעלות לארץ ישראל בעקבות המלחמה והניצחון. תקיעה זו גם גרמה התקרבות גדולה להשם יתברך - הרבה יהודים התחילו להתקרב לאלוקים אחרי התקיעה ההיא. כל תנועת התשובה שאנחנו מכירים התחילה באותם ימים, בחינת "וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ‍ִם."

בתפילת מוסף של ראש השנה אנו אומרים עשרה פסוקים של מלכויות, עשרה של זיכרונות ועשרה של שופרות. במסכת ראש השנה (לד ע"ב) אומרים חכמינו: "תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים – מעכבות". ומשמעותו היא כי אדם שלא יודע לומר את הפסוקים של מלכויות או של זיכרונות או של שופרות - לא יכול לומר גם את הברכות האחרות (שו"ע תקצג א').

הגמרא שואלת: "מאי טעמא"? למה הברכות מעכבות זו את זו? "אמר רבה אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות - כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה. ובמה? בשופר". על מנת להבין למה הברכות מעכבות זו את זו, חשוב להבין מהי המהות של מלכויות וזיכרונות.

עשרת פסוקי זיכרונות מדברים על כך שה' זכר את בריתו עם נח וקיים אותה. שה' זכר וקיים את בריתו עם אברהם והוציא את ישראל ממצרים. כך נאמר ביציאת מצרים: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב כד). כן אנו אומרים שה' עתיד לזכור את בריתו עם האבות ולגאול את ישראל מגלות אדום, כאמור בפסוק: "וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר" (ויקרא כו מב). וחותמים בברכה: "ברוך אתה ה' זוכר הברית".

בברכת מלכויות אנו מזכירים עשרה פסוקים שמלמדים כי ה' עתיד למלוך על כל העולם. על הגשמת הנבואות הללו אנחנו מתפללים בתפילות ראש השנה ואומרים: "מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדָךְ. וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרָךְ. וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזָּךְ. עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצָךְ". הבקשה הזאת קשורה לעם ישראל כיוון שה' ימלוך על כל העולם מירושלים. כך אנחנו אומרים: "וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשֶׁךָ". והיא תהיה מתוך שלום ואחדות עולמית. "וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם".

ההלכה שאומרת כי צריך לומר פסוקים של שופרות רק כאשר אומרים פסוקי זכרונות ופסוקי מלכויות. מלמדת כי אי אפשר להחזיק בשופר של קיבוץ גלויות לבד בלי זיכרון הברית שאלוקים כרת איתנו. אי אפשר לקבץ גלויות על ידי שופר של קיבוץ גלויות ולשכוח מכך שה' הוא המלך.

ההלכה הזאת גם מלמדת אותנו שאין זיכרון הברית בלי קיבוץ גלויות לארץ ישראל. אי אפשר להשאר בחו"ל ולעבוד את ה', אין זיכרונות בלי שופרות של קיבוץ גלויות. אין גם זיכרון הברית בלי לומר פסוקי מלכויות - בלי שנזכור כי תפקידנו הוא להאיר את העולם כולו ולקרוא בשם ה'.

המשמעות היא שמלכות ה' לא יכולה להתגלות בעולם בלי זיכרון הברית של עם ישראל ובלי קיבוץ גלויות באמצעות השופר. הלכה זו נועדה ללמד אותנו לא ליפול בטעות למחשבת הנוצרים שאמרו כי מלכות ה' בעולם תתגלה בלי זכירת הברית של עם ישראל. הם חשבו שה' שכח את ברית האבות וכרת איתם "ברית חדשה", להוציא מהטעות שלהם אנו לא מזכירים מלכויות אלא אם כן מזכירים את הברית של האבות.

הטעות הגדולה הזאת עברה כיום למוסלמים שיש להם תנועת "אנסאר בית אל מקדש" – נאמני בית המקדש. הם חרתו על דגלם "לא אלא אלא אלא", דהיינו "אין אלוהים חוץ מאלוהים", ובלשוננו "אין עוד מלבדו". חלומם הוא להמליך את ה' על העולם דרך בית המקדש בירושלים תוך כדי מלחמה בעם ישראל. הם מאמינים שאלוקים ישכח את הברית עם ישראל ויעביר את מלכותו לעולם דרכם. הם שוכחים כי אלוקים לא מפר בריתות.

על הטעות של אומות העולם אנו לומדים מהפסוקים בזכריה, שם כתוב כי הגויים בתחילה רוצים את מלכות ה' ולא מחפשים אותה דרך עם ישראל בירושלים. "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת: וְהָלְכוּ יושְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי". רק בסוף החיפוש הם מבינים שמלכות ה' היא דרך עם ישראל בירושלים. "וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח כ-כג).

על הטעות הזאת של הגויים כתוב במדרש (תהלים שוחר טוב ב): "כך אומות העולם אומרים להקב"ה הימנון, שנאמר 'כל העמים תקעו כף' (תהלים מז ב), אמר להם הקדוש ברוך הוא: לי אתם אומרים הימנון? לכו ואמרו לישראל, שאלמלא הם לא נתקיימה העולם אפילו שעה אחת, שנאמר הרנינו גוים עמו' (דברים לב מג)".

זו הסיבה שבגללה אנחנו אומרים שבע פעמים "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף" (תהילים מז) לפני תקיעת שופר. המזמור הזה אומר כי תקיעת השופר שלעתיד לבוא ומלכות ה' על העולם היא דרך עם ישראל. ואומרים אותו שבע פעמים כדי להכניע שבע קליפות של רשע שמעכבות אותם מלקרוא בשם ה' דרך עם ישראל (עיין שו"ת "דברי יציב" או"ח רנא).

רמז לדבר נמצא בגמרא שמספרת על רב אחא בר יעקב שהלך ללמוד תורה אצל אביי. "שָׁמַע אַבַּיֵי דְּקָא הֲוָה אַתִּי, הֲוָה הַהוּא מַזִּיק בֵּי רַבָּנָן דְּאַבַּיֵי, דְּכִי הֲווּ עַיְילִין תְּרֵין אֲפִלּוּ בִּימָמָא - הֲווּ מִתְּזְקֵי. אָמַר לְהוּ, לָא לֵיתִיב לֵיהּ אִינִישׁ אוּשְׁפִּיזָא, אֶפְשָׁר דְּמִיתְרַחִישׁ נִיסָא. עַל, בָּת בְּהַהוּא בֵּי - רַבָּנָן, אִידְּמִי לֵיהּ כְּתַנִינָא שְׁבַע רֵישְׁוָתָא, כָּל כְּרִיעָה דְּכָרַע - נָתַר חַד רֵישָׁא, אָמַר לְהוּ לְמָחָר, אִי לָא אִיתְרַחִישׁ נִיסָא - סַכַּנְתִּין" (קידושין כט ע"ב).

שמע אביי שרב אחא בן יעקב מגיע לעירו ללמוד תורה וידע שהוא צדיק גדול ומיוחד שמסוגל לבטל כוחם של מזיקים, ורצה להסתייע בכוחו לסלק מזיק שהתמקם בבית המדרש. המזיק הזה הזיק לכל באי בית המדרש, גם אם היו נכנסים ביום וגם אם נכנסו שניים ביחד. אמר אביי לאנשי העיר לא לתת לרב אחא מקום בעיר ללון בו בלילה, כדי שילך לישון בבית המדרש, וכך היה. בלילה נראה לרב אחא המזיק כנחש עם שבעה ראשים. התפלל רב אחא, וכל פעם שכרע בתפילתו נפל ראש אחד מראשי הנחש עד שביטלו לגמרי.

הנחש הזה הוא שבע הקליפות סביב הקדושה הגדולה. סביב בית הכנסת ובית המדרש של אביי, אחד מגדולי האמוראים. כוח רוחני רע שמתנגד לקודש ומתלבש עליו. הכוח הזה מתנגד גם לתקיעת שופר של הגאולה, ועל כן אנחנו מתפללים להעביר אותו מהעולם ולקדש שם שמים מסוף העולם ועד סופו.  (עיין ב"ב עד. על העקרבים המקיפים את הר סיני).

על המתנגדים למלכות ה' נאמר בספר תהילים כי בשעת הגאולה "ה֣' מָ֭לָךְ תָּגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִ֝שְׂמְח֗וּ אִיִּ֥ים רַבִּֽים". בשעת שמחה זו יהיו צוררים שלא יאהבו את מלכות ה'. עליהם נאמר: "אֵ֭שׁ לְפָנָ֣יו תֵּלֵ֑ךְ וּתְלַהֵ֖ט סָבִ֣יב צָרָֽיו" (תהילים צז). רש"י מסביר שצרי ה' הם צרי ישראל – עמלק שמם. "כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲ-דֹנָ֣י ה֑' כִּשְׂמֹ֙חַ֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ שְׁמָמָ֖ה אֶעֱשֶׂה־לָּֽךְ". זה שאנו אומרים בפסוקי מלכויות בתפילה: "וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָֹו, וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה". וְנֶאֱמַר: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". אמן ואמן.