מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב
רחוק מהלב
התורה ציוותה 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ' (ויקרא יט יז) ובאמת אסור לשנוא שום יהודי. ולמה אמרה התורה 'אחיך'? כיוון שלרוב השנאה נמצאת בתוך המשפחה. כמו שראינו בין יוסף ואחיו. המחלוקות בתוך המשפחה הן הכי קשות - בין ילדים להוריהם, בין אחים ואחיות, בין גיסים וגיסות, בין כלה לחמותה. לפעמים אף לא מדברים זה עם זה וכל מי שלא דיבר עם חברו שלושה ימים בגלל קפידא - נקרא שונא (שו"ע חו"מ ז ז), ועובר על 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ'. אם לא מדברים זה עם זה ימים ושנים עוברים יום יום על מה שציוותה התורה, "שלא יאמר אדם שאינו קרוי שנאה אלא שנאה גמורה לבקש רעתו ולחפוץ בכיליונו, אבל הרחקה בלב אינה קרויה שנאה. לזה נתחכם הכתוב לסמוך 'לא תשנא' עם תיבת 'אחיך' לומר כי השערת השנאה אשר יצווה ה' עליה היא הנרגשת בערך אח, ושיעור זה כל שירחיקהו מלבו קצת הנה הוא יורד ממדרגת אח, והרי הוא עובר משום לא תשנא" (אור החיים הקדוש, שם)
אנו קוראים בתורה על אחי יוסף שמתחרטים על שמכרו אותו, ועל יהודה שמוכן למסור את עצמו על מנת לשחרר את בנימין. יוסף סולח לאחיו ומבקש מהם לא להתעצב ולא לכעוס על עצמם בגלל המכירה כיוון שהיא כלל לא הייתה מעשה שלהם. "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". אלוקים גלגל את המכירה הזו כדי שיהיה להם אוכל, "לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה". (בראשית מה ה-ח). על כן, יוסף מכלכל את אחיו, מנחם אותם ומדבר אל ליבם (בראשית נ כא).
אף על פי שבספר בראשית נראה שיושרו ההדורים, הרי שבספר מלכים ניכר כי הבעיה לא נפתרה לגמרי. שאול רודף את דוד. דוד מזהה שיש סכנה גדולה לעורר את המחלוקת הישנה הזו ונזהר מאוד בכבודו של שאול, אף על פי שהוא רודף אותו. כששאול נפטר - מספיד אותו דוד בכאב גדול, ולא עוד אלא שהוא משיב את כל נחלות שאול לנכד שלו, מפיבושת, ונותן לנכד כבוד מלכים: "וְאַתָּה תֹּאכַל לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי תָּמִיד" (שמואל ב פרק ט ז).
אך כל הכבוד הזה לא מחזיק מעמד בשעת משבר. בעת מרד אבשלום מחזיר שמעי בן גרא את כל המחלוקת ואומר לדוד: "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל: הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּיו" (שמואל ב טז ז). החשדנות בין דוד המלך לאנשי שאול הולכת ומתחזקת, וכשציבא מעליל ואומר לדוד שגם מפיבושת שמח במרד אבשלום, דוד נכשל ומקבל את הלשון הרע. בתחילה הוא נותן את כל נחלת מפיבושת לציבא עבדו. אך לאחר ההסבר של מפיבושת דוד מסתפק ואומר למפיבשת "אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה" (שם, יט ל).
בגמרא מובא: "אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: "בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבּוֹשֶׁת 'אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה', יָצְתָה בַת - קוֹל וְאַמְרָה לוֹ: 'רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמְּלוּכָה'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אִילְמַלֵי לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרַע, לֹא נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְלֹא גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ" (שבת נו).
הסכסוך מתרחב והמחלוקת מגיעה לשיאה בעת חלוקת מלכות ישראל לשניים. מלכות יהודה בראשות רחבעם בן שלמה ומלכות ישראל בראשות ירבעם בן נבט משבט יוסף. שתי הממלכות הללו הן אויבות ונלחמות זו בזו. עד כי באחד הקרבות ביניהן מכה אביה בן רחבעם את חיילי מלכות ישראל מכה קשה: "וַיַּכּוּ בָהֶם אֲבִיָּה וְעַמּוֹ מַכָּה רַבָּה וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים מִיִּשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר" (דברי הימים ב פרק יג יז).
לפעמים הם אפילו מערבים עמים זרים. כך מתרחש בימיו של בעשא מלך ישראל שצר על אסא מלך יהודה. אסא שוכר את בן הדד מלך ארם שיילחם בבעשא מלך ישראל, "וַיִּשְׁמַע בֶּן הֲדַד אֶל הַמֶּלֶךְ אָסָא וַיִּשְׁלַח אֶת שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר לוֹ אֶל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת עִיּוֹן וְאֶת דָּן וְאֵת אָבֵל מָיִם וְאֵת כָּל מִסְכְּנוֹת עָרֵי נַפְתָּלִי" (דברי הימים ב פרק טז ד).
עם ישראל נחלש מן המחלוקת וממלחמת האחים הזו, אויבי ישראל מרוויחים ממנה ובסופו של דבר מגיע מלך אשור, מחריב את השומרון ושולח את מלכות ישראל המוחלשת לגלות. מלכות יהודה כמובן לא מסייעת למלכות ישראל שגולה. לאחר כמה דורות, מגיע מלך בבל, הורס את ירושלים, מגלה את תושבי יהודה וירושלים, ואין להם אחים שיעזרו להם.
הסכסוך שבתוך עם ישראל מתחיל מאפליה שהפלה יעקב את יוסף מאחיו. על כן, הזהירו חכמינו בגמרא את כל ההורים לא להפלות בין ילדיהם. "וְאָמָר רָבָא בַר מְחַסְיָ, אָמַר רַב חַמָא בַר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם בְּנוֹ בֵין הַבָּנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקָל שְׁנֵי סְלָעִים מִילַת, שֶׁנָתַן יַעֲקֹב לְיוֹסֵף יוֹתֵר מִשְּׁאַר בָּנָיו, נִתְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר, וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם" (שבת דף י ב).
מן המפורסמות היא שרוב רובן של המחלוקות בין אחים נובעות מאפליות שעשו ההורים בחייהם או מהבדלי ירושה שקבעו ההורים בין ילד אחד לשני. המִשְׁנָה כותבת כי מי שמפלה בין אחים "אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶּנוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם לֹא הָיוּ בָנָיו נוֹהֲגִין כַּשׁוּרָה, זָכוּר לְטוֹב" (בבא בתרא דף קלג עמוד ב). הלכה כחכמים.
כך נפסק בשו"ע: "כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים, אף על פי שאין היורשים נוהגים בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם. ומדת חסידות שלא להעיד בצוואה שמעבירין בה הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה" (שו"ע חו"מ סימן רפב סעיף א).
בעניין זה מסופר בגמרא כמה סיפורים וכל סיפור מוסיף חידוש על חברו: "יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר, הָיָה לוֹ בֵן שֶׁלֹּא הָיָה נוֹהֵג כַּשׁוּרָה, הַוְיָא לֵיהּ עִילִּיתָא דְּדִינַרִי, קָם אַקְדִּישָׁה לְשָׁמַיִם". היה ליוסף בן יועזר חבית מלאה דינרי זהב וכדי שלא יגיע הכסף לבנו - הקדיש יוסף בן יועזר את כל כספו לבית המקדש. "אֲזַל בָּרֵיהּ נַסִיב בַּת גְּדִיל כְּלִילֵי דְּיַנַּאִי מַלְכָּא, אוֹלִידָא דְּבַיתְּהוּ, אַיְיתִי לַהּ בּוּנִיתָא, קַרְעָה אַשְׁכַּח בַּהּ מַרְגָּלִיתָא". הבן הזה התחתן עם בת של קושר הכתרים של ינאי המלך, האשה ילדה והבעל קנה לה דג ומצא בו מרגלית מיוחדת ויקרה. "אַמְרָה לֵיהּ, לָא תִמְטִיַיה לְבֵי מַלְכָּא, דְּשָׁקְלִי לַהּ מִינָּךְ בִּדְמֵי קְלִילִי, זִיל אַמְטִיַהּ לְגִזְבָּרִי דְּבֵי מִקְדָּשָׁא, וְלָא תְּשַׁיְימַהּ אַתְּ, דַּאֲמִירָה לְגָבוֹהּ - כְּמִסִירָה לְהֶדְיוֹט, אֶלָּא לִישַׁיְימוּהּ אִינְּהוּ". אמרה לו את המרגלית הזו יכול לקנות המלך או גזבר בית המקדש. אל תציע את האבן לאוצר המלך כיון שהם יקנו אותה ממך בזול. לך לגזבר בית המקדש שיעריך אותה במחיר הנכון אבל אל תקבע מחיר בבואך אליו כי המילה שלך מחייבת אותך. "אַמְטְיָהּ שַׁיְימוּהּ בִּתְלֵיסַרִי עִילִּיתָא דְּדִינַרֵי. אַמְרִי לֵיהּ, שֶׁבַע אִיכָּא, שִׁית לֵיכָּא. אָמַר לְהוּ, שֶׁבַע הֲבוּ לִי שֵׁית הֲרֵי הֵן מְקוּדָּשׁוֹת לַשָּׁמַיִם, עָמְדוּ וְכָתְבוּ, יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הִכְנִיס אֶחָד, וּבְנוֹ הִכְנִיס שֵׁשׁ". הגזבר רצה לקנות את האבן הזו לצורך אבני האפוד. הוא העריך את שווי המרגלית בשלוש עשרה חביות מלאות דינרי זהב, אבל לא היה לו מספיק כסף באוצרות בית המקדש לקנותה. היו בו רק שבע חביות דינרי זהב. שמע כך בנו של יוסף בן יועזר ואמר לגזבר של בית המקדש תשלם לי שבע חביות זהב, ואת השש הנותרות אני נותן תרומה לאוצרות בית המקדש. עמדו סופרי האוצרות בבית המקדש וכתבו יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר תרם חבית אחת של דינרי זהב. וּבְנוֹ הִכְנִיס שֵׁשׁ חביות של דינרי זהב לאוצר המקדש (בבא בתרא קלג: ).
מסיפור זה לומדת הגמרא כי גם בן שנחשב על ידי אביו לקל דעת שאינו נוהג כשורה, מסתבר כנדיב גדול הרבה יותר מאביו. זו הייתה טעותו של אביו שלקח ממנו את הירושה ותרמה להקדש. מכאן למדה הגמרא שלא טוב להיות מסייע להעברת ירושה מבן להקדש, לבן אחר או לאחרים.
בגמרא מופיעים סיפורים נוספים על בנים שנוהגים שלא כשורה. "מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל. מה עשה יונתן בן עוזיאל? מכר שליש, והקדיש שליש, והחזיר לבניו שליש. בא עליו שמאי במקלו ותרמילו". בא שמאי הזקן להקשות על יונתן בן עוזיאל שהחזיר חלק מהירושה לבנים, הרי רצון אביהם היה שהם לא יקבלו כלום. "אמר לו: שמאי, אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי ומה שהקדשתי - אתה יכול להוציא מה שהחזרתי, אם לאו - אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי" והפירוש: כיוון שקיבלתי את הסכום במתנה, אני יכול למכור או לתרום כפי רצוני, ולכן אני יכול לתת לבנים כפי רצוני. וזהו רצוני. "אמר: הטיח עלי בן עוזיאל! הטיח עלי בן עוזיאל!" (בבא בתרא קלג: ).
גם מהסיפור הזה למדנו כי לא טוב להעביר נחלות מהבנים, אפילו לא לחכמי ישראל כיהונתן בן עוזיאל שהיה רבו של רבן יוחנן בן זכאי. כי בסופו של דבר העברת הנחלות גורמת למחלוקת גדולה ביניהם. על כן החזיר יונתן בן עוזיאל לבנים חלק מן הירושה.
מעשה באדם שהיו לו כמה בנים, וכולם עזרו לו במפעל שלו, מלבד בן אחד אשר למד תורה בכולל בהתמדה. מספר פעמים ביקש האבא מבנו שיבוא למפעל רק לזמן מועט מדי יום על מנת לעזור לו, אך הבן נפשו חשקה בתורה, וסירב. האחים ייעצו לאביהם והסיתו אותו שיכתוב את המפעל על שמם, והבן שלא עוזר, לא יקבל כלום. האב היה מאד בצער על דברי ההסתה נגד בנו, ורשם את כל המפעל על שמו של הבן שלומד בכולל. האם עשה כדין?
ה'שדי חמד' פסק הלכה במקרה זה על פי המדרש הבא: "מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס שהיו אחיו חורשים במישור והוא חורש בהר, ונפלה פרתו ונשברה. אמר להם לטובתי נשברה פרתי, ברח והלך לו אצל רבן יוחנן בן זכאי והיה אוכל קוזזות אדמה, עד שעשה פיו ריח רע. הלכו ואמרו לרבן יוחנן בן זכאי ריח פיו של רבי אליעזר קשה לו. אמר לו כשם שהבאיש ריח פיך על התורה, כך יהיה ריח תלמודך הולך מסוף העולם ועד סופו. לאחר ימים עלה אביו לנדותו מנכסיו, ומצאו יושב ודורש וגדולי מדינתו יושבים לפניו בן ציצית הכסת ונקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע. ומצאו יושב ודורש הפסוק הזה... אמר לו אביו בני לא עליתי לכאן אלא לנדותך מנכסי, עכשיו הרי כל נכסי נתונים לך מתנה. אמר הרי הם עלי חרם ואיני אלא שווה בם לאחי" (בראשית רבה פרשה מב).
רבי אליעזר בן הורקנוס אמר שהוא לא מוכן לקבל פרוטה אחת יותר משאר אחיו. כל פרוטה על חשבון ירושת אחיו היא בשבילו "חרם".
מכאן למד ה"שדי חמד' כי הבן שלומד בכולל צריך להעביר לאחיו את חלקם בירושה (שדי חמד ח"ד עמ' 34 מערכת הלמ"ד כלל ג' אות חי"ת).
ה"יפה תואר" כתב כי אף על פי שדעת חכמים לא נוחה מכך שמעבירים ירושה מבן לבן, הורקנוס לא טעה בכך שרצה להוריש את כל כספו לבנו אליעזר כיוון שהוא היה תלמיד חכם גדול. הסיבה שרבי אליעזר לא הסכים לקבל את הירושה יותר מאחיו, הייתה כדי לא ליהנות מדברי תורה. אך ה'שדי חמד' חולק עליו וסובר כי הטעם שלא מעבירים ירושה מבן לבן הוא גם כשהבן קל דעת, וזה אסור כיוון שאפשר שהנכד יהיה ראוי ותלמיד חכם, ולא כדאי לנשל את הנכד מן הירושה.
לכן, אף על פי שהבנים זממו לקחת מהאח שלומד תורה את חלקו בירושה, אסור לנשל אותם מהחלק שלהם בירושה, שמא יהיו להם בנים טובים שיהיו ראויים לה.
כל העברת הנכסים מבן אחד לבן שני או מהבנים לאנשים אחרים גורמת נזק גדול שיכול להביא למחלוקת בין אחים למשך שנים רבות. חכמינו אמרו ששנואה המחלוקת (מדרש רבה בראשית פרשה לח פסקה ו). "רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן כיוון ששלום ביניהם. שנאמר (הושע ד): "חבור עצבים אפרים - הנח לו". אבל משנחלקו, מה הוא אומר? "חלק לבם - עתה יאשמו" הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת".
בגלל שהמחלוקת שנואה צריך האדם לרדוף אחרי השלום ולהשתדל בכל כוחו שלא תהיה בסביבתו שום מחלוקת. כך למדנו ממשה רבינו שהלך בעצמו לדתן ואבירם כדי להפסיק את המחלוקת. "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו" (סנהדרין קי עמוד א).
על סכנת המחלוקת ועל מעלת השלום אנו למדים גם מבית חשמונאי שכשהיו בשלום הייתה להם הצלחה למעלה מהמשוער וכשהיו במחלוקת החריבו את הבית השני.
על האחווה בין האחים ובין הדורות אנו קוראים ומודים בתפילת 'על הניסים', שם כתוב: "בִּימֵי מַתִּתְיָה בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאי וּבָנָיו", אנו מזכירים כאן שלושה דורות של כהנים שהולכים יחד באותה הדרך ומנצחים.
לעומתם, מציינת הגמרא את המפולת שהתרחשה בעם ישראל כאשר בניו של שמעון הצדיק היו מסוכסכים בניהם. כך מספרת עליהם הגמרא: "בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ אָמַר לָהֶם, חוֹנְיוֹ בְּנִי יְשַׁמֵּשׁ תַּחְתַּי. נִתְקַנֵּא בוֹ שִׁמְעִי אָחִיו, שֶׁהָיָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה". חוניו מוותר בתחילה לשמעי, "לֹא קִבֵּל עָלָיו חוֹנְיוֹ, שֶׁהָיָה שִׁמְעִי אָחִיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה". אבל אחרי ששמעי מתמנה, מתקנא בו חוניו אחיו ומכשיל אותו ואומר לו "בּוֹא וַאֲלַמְּדֶךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה, וְהִלְבִּישׁוֹ בְּאוּנְקְלִי, וַחֲגָרוֹ בְּצַלְצוֹל. וְהֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר לָהֶם לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים, רְאוּ מַה נָּדַר זֶה וְקִיֵּם לַאֲהוּבָתוֹ - אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁאֶשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה, אֶלְבֹּשׁ בְּאוּנְקְלִי שֶׁלָּיְכִי, וְאֶחְגֹר בְּצַלְצוֹל שֶׁלָּיְכִי" (מנחות קט ע"ב).
חוניו נותן לשמעי אחיו בגדי אישה, מדריך אותו ואומר לו כי ביום הראשון לעבודת הכהן הגדול בבית המקדש לובשים בגדים מיוחדים אלו. שמעי התמים לובש בגדי אישה ועומד ליד המזבח. אחר כך משלים חוניו את המלאכה ואומר לכהנים בבית המקדש: תראו איך אחי מזלזל בבית המקדש ולובש את הבגדים של אשתו, כך הוא הבטיח לה שיעשה ביום שיתמנה לכהן גדול.
"בִּקְּשׁוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לְהָרְגוֹ. סָח לָהֶם כָּל הַמְּאֹרָע. בִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג אֶת חוֹנְיוֹ". רצו הכהנים להרוג את שמעי על הבזיון שהוא עושה בבית המקדש. והוא סיפר להם כי זו הייתה עצת חוניו. הם ידעו כי שמעי תמים ואילו חוניו מסוגל למעשה כזה, ועל כן ביקשו להרוג את חוניו. "רָץ מִפְּנֵיהֶם וְרָצוּ אַחֲרָיו. רָץ לְבֵית הַמֶּלֶךְ. רָצוּ אַחֲרָיו. כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר, "זֶה הוּא, זֶה הוּא". הָלַךְ לְאַלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וּבָנָה שָׁם מִזְבֵּחַ, וְהֶעֱלָה עָלָיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יט), "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה'", וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ, וּמַה זֶּה שֶׁבָּרַח מִמֶּנָּה - כָּךְ, הַמְבַקֵּשׁ לֵירֵד לָהּ - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה" (מנחות קט ע"ב).
לדעת רבי מאיר נחשב בית חוניו כבית עבודה זרה. לדעת רבי יהודה נחשב בית חוניו כאיסור במות. בכל מקרה, הבית נחרב והקמתו הייתה אסון גדול שהכשיל את כלל ישראל והתחיל בקנאה, שנאה ותחרות בין אחים.
המחלוקת על הכבוד ממשיכה לגרום נזק לכלל ישראל בבית שני גם בדורות שלאחר מכן. כך מספרת הגמרא:
"תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁצָּרוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, הָיָה הוֹרְקְנוּס מִבַּחוּץ, וַאֲרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין דִּינָרִים בְּקֻפָּה, וּמַעֲלִין לָהֶן תְּמִידִים. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד. שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית. לָעַז לָהֶם בְּחָכְמַת יְוָנִית, אָמַר לָהֶן, כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדָה, אֵין נִמְסָרִין בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְּשְׁלוּ לָהֶם דִּינָרִים בַּקֻּפָּה, וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי חוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו, נִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, אָרוּר אָדָם שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים, וְאָרוּר אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד לִבְנוֹ חָכְמַת יְוָנִית" (סוטה מט:).
הרמב"ן (ויקרא כו טז) מספר כי בעקבות המחלוקת בין האחים לבית חשמונאי הלך אגריפס המלך ושידל את הרומאים לבוא ולעשות שלום בין הניצים. הרומאים הגיעו בשמחה והשתלטו על ערי יהודה, החריבו את הארץ וטבחו ביהודיה. שרפו את בית המקדש. צלבו מאות אלפי יהודים, צבעו בדמם את נהר הירדן ואת הנותרים מכרו לעבדים. "ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א ח) ומהם שבאו ברומא (כך כותב רבינו בויקרא כו טז), והיא היתה סיבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה)" (רמב"ן על בראשית לב ד).
הסיפורים הללו לא באים לספר לנו את ההיסטוריה של פעם. אלא הם באים לספר לנו עד כמה חשוב השלום גם בימינו. כמה חשוב לעשות שלום בין אחים. בין ילדים להוריהם. בין גיסים ובין בני משפחה שלפעמים לא מדברים זה עם זה שנים ארוכות.
חז"ל אמרו לנו כי אחד משמותיו של הקב"ה הוא שלום וזה מלמד אותנו כי אנו עושים שלום לא בגלל שזה יותר נוח לנו או בשביל להשיג רווחים, אלא מפני שעל ידי השלום יכול שם שמיים לחול בעולם.
אחת הדרכים לעשות שלום היא לזכור כי כשעושים שלום אפשר לוותר הן על האמת והן על הצדק. כך מספרים חכמינו במדרש: "אמר רבי סימון בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות. מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא. הדא הוא דכתיב (תהלים פה) 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו'. חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח) 'ותשלך אמת ארצה', אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך? (למה אתה זורק את האמת שהיא החותם שלך?), תעלה אמת מן הארץ. הדא הוא דכתיב (תהלים פה) "אמת מארץ תצמח" (בראשית רבה בראשית פרשה ח).
משמעות המדרש הזה היא שה' מוותר באופן זמני על האמת בשביל לברוא עולם. בסופו של דבר תתגלה האמת ותצמח ותפרח ותעשה פרי. מכאן באה ההלכה שאומרת למחוק את שמו של ה' בשביל השלום. כל זה בגלל שהשלום הוא שם ה' שנכתב בחיים של אנשים, והוא הרבה יותר גדול משם ה' שנכתב על קלף.
בהקשר הזה חשוב להזכיר את מצוות "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" שאומרת לנו כי אם חברך העליב אותך אל תעליב אותו חזרה. "שלא תאמר הואיל ונתבזיתי (על ידי חברי) יתבזה חברי עמי. הואיל ונתקללתי (על ידי חברי) יתקלל חברי עמי. אמר רבי תנחומא אם עשית כן דע למי אתה מבזה בדמות אלהים עשה אותו". לכן אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך" - זה כלל גדול בתורה" (בראשית רבה כד ז). על זה נאמר: "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגברתו!" ומסבירה הגמרא שאדם יכול להעלב, אבל צריך לסלוח כשמבקשים ממנו. כיון ש"כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו על כל פשעיו" (יומא דף כג.).
הנביא יחזקאל מתנבא שהמשיח יביא שלום בעם ישראל. "דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" (יחזקאל לז יט). בפועל, מתקיימת ההבטחה "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (שם, כ"ב).
החיבור הזה מטהר אותנו מעבודה זרה (שם, כג), ומאפשר לנו לשבת על אדמתנו לבטח. "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" (שם, כו-כח).
יהי רצון שיתגלה עלינו בקרוב מלך המשיח שנאמר בו "מַה־נָּאו֨וּ עַל־הֶהָרִ֜ים רַגְלֵ֣י מְבַשֵּׂ֗ר מַשְׁמִ֧יעַ שָׁל֛וֹם מְבַשֵּׂ֥ר ט֖וֹב מַשְׁמִ֣יעַ יְשׁוּעָ֑ה אֹמֵ֥ר לְצִיּ֖וֹן מָלַ֥ךְ אֱלֹהָֽיִךְ". אמן ואמן.
