כל הרשעים בספר בראשית מראים את עצמם כצדיקים גמורים. כשיעקב מגיע לחרן, לבן רץ לקראתו, מחבק, מנשק אותו ומזמינו לביתו. אחר כך הוא מתראה כזהיר באדם שרגיש לזכויות העובד ואומר ליעקב: "הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם? הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ" (בראשית כט טו). וכי בגלל שאתה בן אחותי אני אנצל אותך? אחרי ההצהרה המרגשת הזאת הוא מהתל ביעקב ומחליף לו את רחל בלאה בליל החופה, ובהמשך גם מחליף את משכורתו עשרת מונים (בראשית לא ז).
כשמלאה הסאה ויעקב בורח מלבן, רודף אחריו לבן ומציג אותו כגדול הרשעים. הוא שואל את יעקב: למה אתה מנהג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב? לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי? למה לא אמרת לי שאתה רוצה ללכת? אם היית אומר שאתה רוצה ללכת לביתך, הייתי שולח אותך "בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר" (בראשית לא כז).
מי שהחזיק בשיא הצביעות לפניו היה אבימלך שגוזל את שרה ואחר כך שואל: "אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?". אחר כך, בחוצפה עילאית, הוא מטיף מוסר לאברהם: "מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה? מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי!". גם מול יצחק הוא מתחסד. אחרי שהוא גירש את יצחק וסתם לו את כל הבארות, אומר אבימלך: "אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם".
קדם לשניהם פרעה שגזל את שרה כנגד רצונה, כנהוג. אחר כך, במקום ליפול על הארץ ולבקש סליחה מאברהם, הוא בא אליו בתלונות ואומר: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא?" כך גם מתייפייף שכם בן חמור אחרי שאנס את דינה ועינה אותה, לובש את מיטב מחצלותיו ואומר לאביה ולאחיה: "אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם" ואשה אותה לאישה.
שורש לכל ההתחסדות הזאת נמצא באדם וחוה, שלא מכירים בחטאם ומשליכים את האחריות על אחרים. לדעת אדם מי שאשם בחטאו הוא אלוקים שהביא לו את חוה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". לדעת חוה מי שאשם הוא הנחש: "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל". קין פשוט משקר ואומר אחרי רצח הבל: "לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי". גם אשת פוטיפר מגלגלת את האשמה על הקרבן: "וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל". כך היא מכניסה את יוסף לכלא ליותר מעשר שנים.
לעומת כל הצבועים הללו אנו רואים שמי שקשור לקדושה בשורשו לוקח אחריות על מעשיו ולפעמים גם על מעשי אחרים. בלי האחריות הזאת אין אפשרות לתקן שום חטא. תמר לא מגלגלת את האחריות להריון על כתפי יהודה אלא מחכה שייקח את האחריות על עצמו: "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה". יהודה לא מתחמק ואומר לפני כולם בבושה גדולה: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי". מההתנהגות האחראית הזאת צומח המשיח.
גם אחי יוסף לא מנקים את עצמם מאחריות: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". האחריות הזאת מתבטאת במעשים. יהודה מוכן להיכנס לחיי עבדות במקום בנימין: "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו". מהם מגיעה הגאולה.
הגמרא אומרת: "וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: לְעוֹלָם יִזָּהֵר אָדָם בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר וכו' עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי'. 'עֲנֵנִי', שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם. וַ'עֲנֵנִי', שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים הֵם" (מ"א יח ע"א. ברכות ו ע"ב). תפילתו של אליהו נשמעה ובעקבותיה מתבטל ראש הקליפה בשעת המנחה ו"נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל" נשחטים אל הקישון (מלכים א יח יט).
דוד המלך המשיל את כוחה של תפילת מנחה לקטורת: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב" (תהילים קמא ב). תפקידה של הקטורת הוא לסלק את כוחות הרוע העולמי. כך מלמד משה את אהרון "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֵן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה וְגו'". הוא עוצר את מלאך המוות, "וַיְכַפֵּר עַל הָעָם", "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (במדבר יז). מסביר הזוהר שמלאך המוות נעצר על ידי הקטורת "בְּגִין דְּלָא יָכְלִין כָּל סִטְרִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין לְמֵיקַם קַמֵּי קְטֹרֶת" (זוהר ח"א ל). כל כוחות הרוע וכל המקטרגים לא יכולים לעמוד בפני הקטורת.
כוחות הרוע הללו פועלים בזמן המנחה. "תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, בְּשַׁעְתָּא דְאִתּוֹקַד, זְמַן מִנְחָה הֲוָה". בית המקדש הוצת בשעת בין הערביים. "תשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב" (תענית כט ע"א). "וְעַל דָּא כְּתִיב, (ירמיה ו) 'אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב'. מַאן 'צִלְלֵי עָרֶב. אִינוּן מְקַטְרְגִין דְּעַלְמָא, וְרוּגְזֵי דְּדִינִין, דִּזְמִינִין בְּהַהִיא שַׁעְתָּא'". שעת מנחה היא השעה שכל המקטרגים וכל הכעס והרוגז העולמי מתקבץ.
תפילת מנחה, שחשובה כמו קטורת, באה לעקר את כוח הרוע העולמי ולהביא לסוף הגלות. לכן דווקא אליהו הנביא מגלה את כוחה, שהוא מזומן לגאולה והוא מתזמן את ביעור נביאי הבעל והאשרה לשעת מנחה, כי בשעה זו עיקר כוחם.
אומר על כך הזוהר: "יוֹם וְצֵל, הוּא סוֹף גָּלוּתָא. וְשִׁיעוּרָא דְּהַאי צֵל, שִׁית קְמָצִין וּפַלְגָּא. וּבְגוּדָל דְּמִשְׁחָא דְּבַר נָשׁ, גְּבַר בֵּין גּוּבְרִין". הסביר ה"מתוק מדבשׁ" שמדובר באלף השישי. וביום זה מדובר על צל של שישה טפחים וחצי של גבר ממוצע. ויש אומרים שהדין ברשעים הוא בשש שעות וחצי וזה זמן הקרבת קרבן תמיד בבית המקדש בערב פסח, ולכן הוא זמן לתחילת תפילת מנחה גדולה שכוחה לבטל כוחות הרוע.
בלוח ימי העולם, שש שעות ביום השישי זו שנת תש"ן. שש שעות וחצי הוא שנת תשע"א. אופן החשבון הוא על פי הפסוק בתהילים (צ, ד): "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה", ופירשו חז"ל כי יומו של ה' הוא אלף שנה (אם נחלק את האלף השישי ל-24 שעות נקבל שכל שעה היא 41.6 שנים. אם נכפיל ב-12 זה 500 שנה של לילה. ואם נוסיף 6 שעות של היום השישי עד חצות נקבל את שנת תש"ן. אם נחשב את זמן מנחה בחצי שעה אחרי חצות היום, הרי מדובר ב-6.5 שעות ביום השישי ונקבל את סוף תמוז תשע"א).
בשנת תש"ן נפלו הגוש הקומוניסטי וסאדם חוסין. בשנת תשע"א החל "האביב הערבי" וממלכות הערבים נפלו בזו אחר זו, החל בלוב בחיסול מועמר קאדפי, וכלה לעת עתה בסוריה של באשר אסאד. אנו רואים איך כל אויבינו ושונאינו נחלשים, והשפעת הקטורת שמתחילה לתת את כוחה בימינו הולכת ועולה.
על זה כתב רבי נחמן: "כִּי אֵלִיָּהוּ הָיָה צָרִיךְ לְהַכְנִיעַ אָז הִתְגַּבְּרוּת הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל כֵּן הִתְפַּלֵּל מִנְחָה דַּיְקָא, כִּי עִקַּר אֲחִיזָתָם מִשָּׁם וְכוּ', כִּי עַל יָדוֹ נִתְגַּלָּה בְּחִינַת מַלְכוּת הַמָּשִׁיחַ. וְעַל כֵּן אֵלִיָּהוּ מְמֻנֶּה לְבַשֵּר גְּאֻלָּה הָעֲתִידָה, לְגַלּוֹת מַלְכוּת מָשִׁיחַ. וְעַל כֵּן אֵלִיָּהוּ דַּיְקָא נִזְהַר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה וְנַעֲנָה, כִּי מִנְחָה הִיא בְּחִינַת מוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. שֶׁהֵם בְּחִינַת מָשִׁיחַ שֶׁיָּבוֹא בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן" ("ליקוטי הלכות" מנחה ג).
להבין יותר את זמני התפילה נזכיר את הגמרא שאומרת כי יש שני זמנים לתפילת מנחה: "ואיזו היא מנחה גדולה - משש שעות ומחצה ולמעלה; ואיזו היא מנחה קטנה - מתשע שעות ומחצה ולמעלה" (ברכות כו ע"ב). והכוונה כמובן שעות זמניות. ואם כן שש שעות ומחצה הוא חצי שעה אחרי חצות היום. תשע שעות ומחצה הוא שלוש שעות אחר כך, ולמה נקראת שמה מנחה גדולה וקטנה? שהגדולה מתפללין אותה בעוד היום גדול. והיא תחילת זמן המנחה. והקטנה היא כשזמן שנשאר מהיום הוא קטן.
הסביר הרמב"ם: "כבר אמרנו שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה, ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תקנו זמנה מתשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה. ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה, אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא, ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובה וזו היא הנקראת מנחה גדולה". וממשיך הרמב"ם ואומר: "וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע, ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה" (הלכות תפילה ונשיאת כפיים פרק ג).
מנהג היה בימי הרמב"ם להתפלל פעמיים תפילת מנחה, אחת מנחה גדולה בצהריים ואחת מנחה קטנה לפנות ערב. "נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות, והורו מקצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה, וכן הדין נותן מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום, ואם התפלל הגדולה חובה לא יתפלל קטנה אלא רשות" (שם הלכה ב).
וכן כתב השולחן ערוך (רלד): "הרוצה להתפלל מנחה גדולה ומנחה קטנה, אין ראוי לו להתפלל רשות, אלא הגדולה; ואם יתפלל הגדולה חובה, לא יתפלל הקטנה כי אם רשות; אבל אין ראוי להתפלל תפלת רשות, אא"כ מכיר בעצמו שהוא זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח הדעת, אבל אם אינו מכוין בה יפה קרינן ביה: למה לי רוב זבחיכם (ישעיה א, יא)".
יש שואלים למה הגמרא אמרה שזמן מנחה קטנה הוא משעה תשע ומחצה, הרי המשנה בפסחים (נח, א) אמרה בכל יום "תמיד נשחט בשמונה ומחצה, וקרב בתשעה ומחצה". אם כן, למה לא מתחילים מנחה קטנה בזמן השחיטה של קרבן תמיד שהוא בשמונה ומחצה? והלוא השחיטה עצמה היא דקה קצרה.
בתלמוד ירושלמי (ברכות ד, ז): "אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לֹא הוּקְשָׁה תְּפִלַּת הַמִּנְחָה לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם (כלומר, לזמן שחיטת התמיד) אֶלָּא לַקְטֹרֶת (של בין הערביים שהייתה לאחר הקרבת התמיד). מַה טַעַם? (תהילים קמא, ב) 'תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְּׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב'". בפסוק יש גם "מנחה" וגם "קטורת", ועל כן הסביר ב"שנות אליהו" לגר"א שזמן מנחה קטנה נקבע לפי הקרבת המנחה הבאה עם תמיד של בין הערביים "וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין" (במדבר כח ה). והיא רק בתשע ומחצה. לכן קוראים לתפילה בשם "מנחה". והיו רגילים להקריב את מנחת התמיד עד י"א שעות פחות רביע כי אחריה היו צריכים שהות קודם הלילה לחביתין ולנסכים ולשירת הלויים ולהדלקת המנורה.
לכן אנחנו אומרים מזמור "למנצח בנגינות" בצורת המנורה בתפילת מנחה לפני "עלינו לשבח", כיוון שאפשר להדליק את המנורה בבית המקדש מבעוד יום (יומא ט"ו ע"א. פסחים נ"ט ע"א) ומשמע שכך היו עושים (שבת כג ע"א), בקריאה זו אנו מקיימים "ונשלמה פרים שפתינו" (פתח הדביר במהדורא תנינא רל"ד ס"ק ד').
דעת מרן להלכה כמו הרמב"ם, שעיקר תפילה הוא במנחה קטנה. "מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה, יצא. ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן (שו"ע או"ח רל"ג ס"א). ובדיעבד אפשר להתפלל מנחה גדולה. אמנם לדעת הטור יכול אדם להתפלל מנחה גדולה לכתחילה (כדעת אביו הרא"ש).
המשנה ברורה פסק כשו"ע שלכתחילה יתפלל מנחה קטנה: "עיקר זמן תפלת המנחה לכתחלה הוא מט' ומחצה ולמעלה כנגד התמיד שהיו מקריבין בכל יום. ומ"מ אם התפלל משש ומחצה ולמעלה יצא אחרי דעיקר זמנו של תמיד מדאורייתא מתחיל מאותו זמן" (שם ס"ק א). וזו גם דעתו של מרן בעל ה"בן איש חי" זיע"א (ויקהל הלכה ג').
אמנם יש כמה סיבות שבעקבותיהן מותר לכתחילה להתפלל מנחה גדולה (מחצי שעה אחר חצות עד תשע וחצי שהוא שלוש שעות אחר כך).
תחילת זמן מנחה קטנה היא תשע ומחצה. שלוש וחצי שעות אחר חצות היום. הגמרא בירושלמי (ברכות ד) אומרת: "רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא הָיָה מִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עָלָיו מוֹרָא שָׁמַיִם כֹּל הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא, וִיהֵא חֶלְקִי עִם הַמִּתְפַּלְּלִים עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. מַה טַעַם? שנאמר (תהילים לב, ו) עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא. מַהוּ לְעֵת מְצֹא? לְעֵת מְצוּיִין שֶׁל יוֹם", לשעה של מיצוי היום.
"אָחוּי דְּאִימֵיהּ דְּרַב אֲדָא, הֲוֵה מְצָיֵיר גּוּלָתֵיהּ דְּרַב בְּצוֹמָא רָבָּא אֲמַר לֵיהּ, כַּד תֵּיחַמֵי שֶׁמַּשָּׂא בְּרֵישׁ דִּיקְלֵי תֵּיהַב לֵיהּ גוּלָתֵי דְּנִצְלֵי דְּמִנְחַתָא" – כשתראה את השמש בראש הדקל, תן לי את הגלימה ואתפלל מנחה. כאשר השמש בראש האילנות, כי מצווה להתפלל מנחה עם דמדומי חמה "וְשָׁמְשָׁא בְּרֵישׁ דִּיקְלֵי תִּמַן, אֵימַמָא הוּא הָכָא" וכאשר השמש נראית בראש הדקלים בבבל, בארץ ישראל הוא יום. כי בבל נמצאת בעומקו של עולם וישראל נמצאת ברומו של עולם. מכל מקום, למדנו מכאן שמצווה להתפלל עם דמדומי חמה.
הגמרא בבלי (ברכות כט ע"ב): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה; ואמר רבי זירא: מאי קראה - (תהלים ע"ב) 'ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים'". אבל אביי היה אוסר לעשות כן: "לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה", הקפידו חכמי ארץ ישראל שלא יתפללו עם שקיעת החמה. "מאי טעמא? דלמא מיטרפא ליה שעתא". שמא ייאנס ולא יוכל להתפלל כלל.
הרבה מניינים, ובהם גאונים וצדיקים, מתפללים מנחה סמוך לחשכה ונראה שמסתמכים על הגהות מימוניות (בהלכות תפלה פ"ג אות ג) "כתב רבינו חננאל ועכשיו נהגו כל ישראל כרבנן להתפלל מנחה עד הערב", ומסתמכים על דברי הירושלמי שאמר כי התפילה היא כנגד הקטורת: "תכון תפלתי קטורת לפניך". ועל הגמרא שאמרה שמצווה להתפלל עם דמדומי חמה שנאמר "ייראוך עם שמש". ואף על גב דלייטי עלה במערבא זה במי שמאחר עד הרגע האחרון, אבל כיוון שאומרים תחנון וקדיש ומזמור ועלינו לשבת קודם שקיעה, הרי לא התפללו ממש ברגע אחרון.
וכן כתב ה"בן איש חי" (ויקהל אות ב) שכך היה מנהג האר"י ז"ל. "אע"פ שמצינו בשער הכונות מפורש דרבינו האר"י ז"ל היה נזהר שלא להתפלל מנחה אלא סמוך לשקיעת החמה כמ"ש רז"ל על הפסוק 'יראוך עם שמש', הנה הוא היה לו מנין מיוחד שיתפללו עמו וממתינים עד שיגיע זמן זה ולא שייך בהו טרדה, אבל כל אדם צריך להיות זריז למצוה שאם ימתין עד זמן זה אפשר שיזדמן לו עסקים ויעבור הזמן ולא יתפלל".
הרמב"ם (בפ"ג הלכה ד'): "וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע (כמו ר"י עד פלג המנחה) ויש לו להתפלל אותה עד שקיעת החמה". ופירש הכ"מ שם שיתפלל אותה עד שתשקע החמה ולא אחר השקיעה. וכן כתבו בתוס' דר' יונה על הרי"ף בענין סוף זמן מנחה "אין לפרש עד צאת הכוכבים שהיא לילה ממש דעל כורחך אית לן למימר דעד הערב האמור כאן אינו ר"ל אלא עד שקיעת החמה". והמשיך להסביר ולהוכיח שמאחר שכתוב במסכת זבחים נ"ו שזריקת הדם של תמיד של בין הערבים הוא ביום ונפסל בשקיעת החמה, ומאחר שתפילת מנחה היא כנגד תמיד של בין הערביים ועיקר הקורבן הוא זריקת הדם וכו' "וע"כ זמן מנחה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד" (בדף י"ח מדפי הרי"ף והובא בר"פ ח"ב סי' ג'). וכן משמע מהשולחן ערוך (סימן רלג סעיף א) שזמן תפילה עד השקיעה.
הרמ"א כתב "ובדיעבד או בשעת הדחק, יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה - דהיינו עד צאת הכוכבים". וכה"ח הביא את סברת שאגת אריה (י"ז) הסובר שלכתחילה אפשר להתפלל עד צאת הכוכבים. והמשנ"ב (רלג סעיף א) חלק עליו וכתב: "יש פוסקים רבים שחולקים בזה ודעתם שתפלת המנחה הוא רק קודם שקיעת החמה, ולכן לכתחלה צריך כל אדם ליזהר להתפלל קודם שקיעת החמה דוקא דהיינו שיגמור תפלתו בעוד שלא נתכסה השמש מעינינו ומוטב להתפלל בזמנה ביחידות, מלהתפלל אח"כ בצבור. ובדיעבד יוכל לסמוך על דעת המקילים להתפלל אחר שקיעה עד רבע שעה קודם צה"כ". וכן כתב הבן איש חי (ויקהל ט) "ושמעתי מנהג עה"ק ירושלים וחברון תוב"ב אם כבר קרא המגר"ב אין מתפללין מנחה לא בחול ולא בשבת, והוא כפי עדות הגאון חיד"א ז"ל".
כתב ב"רב פעלים" (שו"ת רב פעלים חלק ב-או"ח סימן יט) שאלה: זמן מנחה פה עירנו בגדאד יע"א עד מתי נמשך, כי אנחנו רואין כמה בעלי בתים פה עירנו המתאחרים בשוק ובאין לבית הכנסת אחר קריאת המגרב בעשרה דקין, ומתפללים מנחה, ויש פעמים איזה כיתות מתפללים גם אחר ט"ו דקים מקריאת המגרב (המואזין).
והשיב כי במקומות גבוהים "שבעה דקים קודם קריאת המגראב לא יתראה עוד שמש". לפי זה "עד ששה דקים אחר המג'רב הוא בין השמשות, ועד אותו זמן יכולים להתפלל מנחה בדוחק כסברת המתירים להתפלל מנחה בין השמשות, אבל אחר ששה דקים מקריאת המג'רב אין רשות להתפלל מנחה". ולכן לא יתחילו להתפלל עמידה של מנחה אלא עד ארבע וחמש דקות אחר קריאת המגרב, שיספיקו לגמור התפילה קודם צאת הכוכבים.
ויהי רצון שנזכה שיתקבלו תפילותינו ברצון, כמנחה על מחבת, ויתקיים בנו "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב". אמן ואמן.
