בעת האחרונה אנו מוצאים חוגים רבים שבאים לזלזל במנהגים שונים שנהגו לאורך הדורות. תופעה זו היא משום מה גם נחלתם של בני תורה ואף של רבנים מורי הוראה ומחנכים בישראל.
הטענה הנפוצה הנשמעת בפי חוגים אלו כי אותו מנהג מסוים אין לו מקור הלכתי, ועוד כי אין שום סיבה לאסור דבר מסוים וכו'. ולא הבנתי כלל את טענותיהם.
הרי כל עניינו של המנהג הוא דווקא בדבר שאין לו שום סיבה לאיסור, אלא אדרבא יסוד המנהג פעמים בא לאסור את המותר. הרי דבר שאסור מן הדין אין צורך במנהג על מנת לאוסרו. בא המנהג לחזק עניינים שונים ומעבר לכל ליצוק את נשמת ההלכה, על מנת שקיומה יהא לעד.
כבר בראשית דברי ברצוני לקבוע כי זלזול במנהגי אבות, יש בו כדי להעמיד בסכנה את כל הקיום היהודי! במשך הדורות התפתחו מנהגים שונים בעם ישראל בקהילות שונות, כל קהילה ופעמים אף משפחות מסוימות הנהיגו מנהגים שונים שהשתרשו במהלך הדורות. מנהגים אלו בדרך כלל נקבעו על מנת לשמר טוב יותר את הקהילה. עוד נקבעו מנהגים אלו על מנת לבצר פרצות שונות שנבקעו בחומת הדת. עוד נקבעו משום הרצון להרחיק מאיסורים שונים, כמו למשל אכילת דג ממולא בקהילות אשכנז בשבת. הבאתי דוגמה זו דווקא, כדי לומר שאף בדבר שנראה לכאורה שולי וחסר חשיבות, יש לו סיבה שנועדה למנוע איסור בורר בשבת.
נקודת המוצא צריכה להיות שכל מנהג אף אם אין אנו יודעים את מקורו ואת הסיבה שבשלה הוא נקבע, הרי שודאי שבמידה ונוהג הדבר מדורי דורות ונהגו בו גדולי ישראל, יש בו טעם ויסודו בהררי קודש ויש להמשיך ולנהוג בו.
עד כמה החשיבו גדולי ישראל את המנהג, על אף שלא נמצא בו טעם, נספר את הסיפור הבא. סיפר הרה"ק מקרעטשניף זצ"ל: "מעשה באחד שהביא שק גזר לרבו הרה"ק רבי יששכר דב מבעלז זצ"ל למצות כרפס לליל הסדר, ונפרד מהרבי וחזר לביתו. בשעת ביעור חמץ צוה הרבי להביא את שק הגזר ולשרפו עם החמץ. העומדים שם תמהו, אבל מי יבא להרהר אחר רבו. כעבור כמה שעות הגיע היהודי בבהלה וספר, שהמשרתת שלו שאלה אותו האם הוא מרוצה מן הגזרים, שכן הם גדולים ויפים. היא אף גלתה לו את סוד הצלחתם. היא השקתה אותם בבירה. נחרד האיש הן הבירה היא חמץ והגזרים אסורים לפסח, והרבי ישתמש בהם חלילה לכרפס. מיד חבש את סוסו ודהר לבעלז. הרגיעוהו וספרו לו שהרבי שרף את הגזרים בביעור חמץ. הכל ראו בכך מופת גלוי. נענה הרבי ואמר, לא עשיתי כן משום שידעתי שהגזרים הושקו בבירה. אך זאת ידעתי, שאסור לנו לשנות מדרכי אבותינו. וכיון שראיתי שהובא גזר לכרפס אמרתי לנפשי וכי מתי השתמשו אבותינו בגזר לכרפס? אין זה אלא שמשהו כאן אינו כשורה, לכן צויתי לשרפו. סיים הרבי מקרעטשניף ואמר: ראו כיצד שמירה על דרכי אבות הצילה מאסור חמץ בפסח".
נראה שספור זה בא לבטא באופן נחרץ עד כמה יש חשיבות לשמירה על מנהגי אבות אף בדבר שמבחינה הלכתית אין בו שום הגיון. אלא יש כאן עומק הנהגתי גדול מאד אותו נבאר בהמשך דברינו.
עם ישראל עבר צרות רבות וגלויות שונות, ומה ששימר אותו בכל הדורות, הם אותם המנהגים שזכר מבית אביו. לא ההלכה, לא השולחן ערוך שמר על העם במשך הדורות. היהודי הפשוט זכר את כור מחצבתו רק מכח אותם מנהגים ששימר.
עינינו הרואות: בשנים האחרונות מגיעים יהודים רבים מברית-המועצות לשעבר, הם אינם יודעים שום דבר בענייני יהדות, הדברים היחידים אותם הם זוכרים ועל ידי כך הם מוכיחים את יהדותם, אלו מנהגים שונים הקשורים למאכלים שונים בזמנים שונים. תארו לעצמכם שהיה בזמנם קם מישהו, ועוד בעל סמכות תורנית, והיה מצליח לעקור ע"י זלזולו את אותם המנהגים, האם לא היתה נכחדת יהדות שלימה?
בני ישראל במצרים היו משוקעים במ"ט שערי טומאה, אולם מספרים לנו חז"ל כי נגאלו בזכות שלושה דברים ששמרו, שמם לשונם ולבושם. לא מוזכר כאן ששמרו שום ענין הלכתי, אלא דברים הנראים לכאורה שוליים. ודאי שנושא הלבוש נראה שולי ביותר, בפרט בזמן הזה בו אנו רואים עד כמה נוטים אף בני התורה בחוגים מסויימים לזלזל בענייני לבוש.
יש מי שטוען כי השמירה המדוקדקת על מנהגים ועל הנהגות חיצוניות, כוחה היה חשוב דווקא במציאות של גלות. אולם בזמן הזה, כשעם ישראל חזר לארצו ואין יותר סכנה של היטמעות בין הגויים, אין צורך להמשיך ולשמור על סממנים חיצוניים ומנהגים שונים. ודאי שטענה זו מעבר לכך שאין לה כל אחיזה הלכתית, גם אין לה שום אחיזה מציאותית.
גם בזמן הזה יהודים רבים בארץ ישראל, לרבות יהודים הנחשבים לדתיים, כל מה שמשמר את הקשר שלהם ליהדות אלו המנהגים השונים והזיכרונות מבית אבא. יהודים רבים זוכרים את חג החנוכה רק דרך הסופגניות ומשחקי הסביבון.
רבים זוכרים את פורים דרך "אזני המן", וכל מה שמושך ילדים רבים לקריאת מגילה, זו העובדה שמרעישים כאשר מזכירים את המן. יהודים רבים, כל הקשר שלהם לבית הכנסת הוא דרך אמירת "יזכור" בחגי ישראל. הם יחללו את החג ויבואו ברכבם ובלבד שיגיעו לאמירת יזכור.
מכיר אני יהודים שיחללו שבת על מנת להגיע ולקיים את מנהג הכפרות בבית הסבא. גם יהודים דתיים רבים מה שקושר אותם אלו מנהגים שונים בתפילה, עד כדי שהם מוכנים להלחם על כך. למשל אם אומרים או לא אומרים תפילה מסוימת בזמן מסוים, מי יקבל מפטיר, מי יעבור לפני התיבה וכו'. גם הם מתרפקים דווקא על מאכלים שונים בחגים שונים, כמו קניידלך בפסח, קוסקוס ביום שלישי ושישי וכד'.
אין רוב היהודים מתחברים לריבונו של עולם דרך לימוד ההלכה, אלא דווקא דרך המנהגים השונים. ודאי הוא שהיה רצוי שכל איש מישראל יהיה דבוק בריבונו של עולם דרך ההלכה הצרופה, אך לא זו המציאות. יתירה מזו, נראה לי שלפני בוא הגואל במהרה בימינו, האידיאה המדוברת אף לא תיתכן.
אמנם ב"ה עם ישראל שב לארצו, אולם עדיין לא זכה להגיע לגאולתו הרוחנית, ועדיין מרחפת מעל ראשו סכנת התבוללות אף בארצנו הקדושה. עינינו הרואות עד כמה משתדל העם ברובו לחקות את תרבות המערב ההורסת כל חלקה טובה באומה. מציאות זו היא קשה ביותר ומאיימת על עצם הקיום של האומה.
גם אם נאמר שהטענה ביחס לארץ היא נכונה, וכי אין לנו אחריות לבני הגולה? הרי עיניהם נשואות לא"י, וכל זלזול כאן עלול להיות הרסני ללא כל אפשרות לתיקון בגולה. אולם ודאי הוא שאין הטענה נכונה כלל גם ביחס לבני א"י. א"כ במידה ויטלו לכל אותם יהודים את המנהגים הקושרים אותם ליהדות, עם מה הם ישארו? מי מוכן לקחת על עצמו את האחריות לניתוקם של מליוני יהודים מהקשר היחיד שלהם לעצם היותם יהודים?
אספר מעשה שקרה לי המחזק את יסוד דברי. יום אחד הלכתי לקנות בשר לחג. עמדתי שם בתור, וניגש אלי יהודי חובש כיפה ושואל אותי, האם לזרוע לקערת הסדר יש לקחת זרוע ימין או זרוע שמאל. ברגע הראשון קצת התלוצצתי אתו על הענין. אשתו הצטרפה לשאלה, כאשר לבושה היה בצורה בלתי צנועה לחלוטין, ממש פריצות. ראיתי מהמשך הדיון שכל קערת הסדר אצלם תלויה בענין זה, וע"כ מיד הבעתי התייחסות רצינית ביותר לענין והשבתי מה שהשבתי בענין חשיבות הימין וכו'.
הם ממש הודו לי על דברי. אפשר מחד ללעוג להם, אולם מאידך יש לדעת שענין זה מחבר אותם לפסח, ואם ניקח להם זאת, יש חשש ח"ו שיזלזלו ברב ובפסח עצמו.
המנהג בישראל בא לבטא את רצף הדורות, בא לבטא את ההמשכיות והמחויבות של כל דור לדור שלפניו. ניתוק שלשלת הדורות יש בו כדי לפגוע בכל סוד קיומו של עם ישראל. לא לחינם קבעה ההלכה כי מצות כבוד אב ואם לא שייכת אפילו בדבר שבמנהג.
צריך להפנים ולדעת שבפריצת גדר יודעים רק היכן החלה הפרצה, אולם איש אינו יודע היכן היא תסתיים. פריצה במנהג אחד תביא בהכרח לפריצה במנהגים נוספים, ועשויה להביא גם לפריצה הלכתית שסופה מי ישורנו. הזלזול במנהג אף מביא לזלזול באופן טבעי בדורות הקודמים והפיכתם לבלתי רלוונטים. צריך כל אחד לדעת שבכך שהוא גורם לזלזול בדורות הקודמים, הוא במו ידיו גורם לזלזול הדור הבא בו עצמו, ולפריצת המנהגים שלו גם כן.
אין לי ספק כי זלזול במנהג מביא בהכרח לזלזול בהלכה הפסוקה, ומביאה אף לחדשנות הלכתית שאינה מבוססת על מסורת הפסיקה לדורותיה. ידוע הוא שגם בהלכה על אף שישנן דעות שונות, פעמים רבות פוסקים ע"פ מה שנהגו לפסוק לאורך הדורות.
אולם ברגע שהמסורת מאבדת את משמעותה, קמים להם רבנים צעירים ופעמים אף מבוגרים ומרשים לעצמם לשנות סדרי בראשית. על אף שיתכן שהם צודקים בחשבון ההלכתי היבש, התרתו של דבר שמדורות נהגו בו איסור, מערער בעיני הציבור הכללי את כל האמון במערכת ההלכתית.
יכול אני לתת דוגמאות אין ספור למקרים בהם רבנים התירו דברים שהיו מקובלים על הציבור כאסורים, ותגובתו של הציבור היתה חוסר אמון בפסיקותיו של אותו הרב. יש גם לזכור ולדעת כי מהבחינה החינוכית הנוער אינו מחלק בין זלזול עם טעם לזלזול בלי טעם, כל זלזול ולו הקטן ביותר עשוי ח"ו להביא לזלזול בגופי תורה.
התופעה נפוצה בעיקר בקרב רבנים יחסית צעירים בצבור הדתי לאומי שלא גדלו בבתים שהקפידו על קלה כבחמורה, אלא בבתים רדודים מבחינה דתית. הם החלו ללמוד בישיבות, ולפתע גילו את התורה. גילוי זה מביא אותם לרצון עז לחדש ולתקן את כל עיוותי הדור הקודם.
רצון זה מביא אותם לבעוט בחלקים מעברם. ומביא אותם לזלזל בבית הוריהם, שהרי נחשבים הם בעיניהם, ובמידה מסוימת של צדק, כאינם מבינים, כבעלי דת באופן פרימיטיבי ולא עמוק. רצון זה מעוור את עיניהם והם אינם קולטים שבאו לתקן ונמצאו מקלקלים.
תופעה זו נפוצה גם בקרב אלו שעברו ממחנה למחנה בתוך הציבור הדתי. כחלק מאותו מעבר השקפתי, אנו מוצאים גם בריחה מדברים רבים עליהם הם גדלו, על אף שאין לכך שום קשר למעברם האידאולוגי. ועוד יש גם איזה תחושה שחומרות זה ענין לחרדים (כפי שפעמים רבות שרואים מי שהוא שהחל להקפיד על דברים נוספים, מיד ישאלו אותו מה נהיית חרדי), וכיון ש"אנחנו לא חרדים" ממילא נהייתה מן אידיאולוגיה שנהפכה לאסור את החומרה.
בולט הדבר ביותר בענייני פסח. כאן יש מן כניעה כביכול של הרבנים לדברי הבל שכביכול אין מה לאכול אם לא יתירו את כל המנהגים והחומרות. אם נתרגם את הדבר נאמר כי יש כאן כניעה של הרבנים לתאוות המאכל של בני אדם, שקשה להם שבוע ללא כל מה שהיו רגילים אליו. יש כאן הכשר רבני להיפך ענין הפסח של ביטול התאוות, של השורש והיסוד של "לחם עוני" וכו'. תחת לבוא ולחזק את הצבור ולעזור להם לעמוד במשימה ולהתעצם בענין הגבלת התאוות, אל מול ענין הגאולה הרוחנית גאולת הדעת, שזה עיקר הפסח. והדברים ארוכים.
למנהגים וחומרות שונות בכלל, ובענייני הפסח בפרט, אין צורך לחפש ביאור הלכתי מוצק לכל חומרה. הקטניות כבר מזמן אינן עונות להגדרה בוטנית (לדעתי מעולם זה לא היה הקריטריון המרכזי). השרויה לדעת רבים כבר אינה שייכת היום, ועוד ועוד.
ועם כל זה יש לבאר את המנהגים הללו משום איסור חמץ בכלשהו, ומשום כל ענין יסוד היצר-הרע שהוא ביסוד ענין החמץ, שודאי יש לבערו אפילו בכלשהו. כך נוצרה אוירה מאוד מיוחדת של חומרות בפסח לאורך הדורות. יהודים רבים אינם מחפשים שיקלו ויתירו להם, הדבר לא מהווה עבורם עול, אלא זה בשבילם חלק מאוירת הפסח וקדושתו.
כל הריצה אחרי קולות בפסח לפעמים יש בה טעם גדול לפגם, שמקלקל את המיוחדות של הפסח. גם כל המוצרים הכשרים למהדרין כולל בדצי"ם למיניהם, אך נראים כמו מוצרי חמץ גמור, אם היה לי כח הייתי אוסר את כולם, הבית מקבל אווירת חמץ וכו'.
מאז היותי ילד קטן, לפני שנים רבות, זוכר אני לטובה את כל ההתעסקות וההכנות המיוחדות, את המסורת הצרופה שאני משתדל להמשיך אותה בדקדקנות עד היום, במה משתמשים ובמה אין משתמשים, מה אפשר לקנות מה מייצרים לבד בבית וכו', גם אם אין לכך נמוק הלכתי מוצק.
כשהכל נהיה הלכתי נטו, נעקרת הנשמה מן הדבר, וממילא בתהליך של שנים גם עצם הדבר ייפגם ודוגמאות רבות יש לכך.
מובא באמרי אמת (ויקרא ימים ראשונים של פסח):
"בשם הרבי ר' בונם ז"ל שמכל החומרות של פסח נעשים תכשיטין ועל זה כתיב 'ותבואי בעדי עדיים' וכתיב 'צוארך בחרוזים'. איתא במדרש על הפסוק 'גלתה יהודה מעוני' על שאכלו חמץ בפסח ואיתא בספרים שבית המקדש נחרב בגלל זה והתיקון הוא במה שעושים חומרות, מוסיפין חומרות ומוסיפין תכשיטין. בפסח יש חומרא של חוזר וניעור (שו"ע או"ח תמז ס"ד) ומדה טובה מרובה שאף על פי שהמשהו טוב שיש באדם הוא מגואל אעפי"כ הוא חוזר וניעור, חמץ בפסח הוא במשהו ומשהו יהדות יכול להגביה את האדם כולו".
ויש לבאר כי יסוד ענין התכשיטין, זה קשוטי כלה המיוחדים הנצרכים לכל דור, שהם למעשה נותנים את התוכן הנשמתי המיוחד לעבודת ד' המתאים לכל דור ודור. אין הקשוטין באים כנגד מה שהיה אלא בנוסף למה שהיה, מוסיפין את הקשוטין המיוחדים לכל דור ודור. קשוטין ותכשיטין אלו הן החומרות המיוחדות וההנהגות המיוחדות הבאות בכל דור ודור.
הפוסקים מביאים את דברי האר"י ז"ל שאמר "הנזהר ממשהו חמץ מובטח שלא יחטא". שואל שם הבאר-היטב: הרי עינינו רואות שרבים וטובים נזהרים ממשהו חמץ ומקפידים למכור כל חמץ וחשש חמץ לנכרי וכו' ומ"מ בעוונותנו הרבים נכשלים במשך השנה.
מצינו כמה ביאורים בכוונת דברי האר"י ז"ל ונביא כמה מהם (מתוך פסקי תשובות אורח חיים סימן תמ"ז): א. הבטחה שלא יחטא היא רק באופן שנזהר אפילו בדברים שמדינא מותר אלא שיש פוסקים האוסרים, כגון משהו חמץ שנתערב קודם הפסח באופן שמדינא אינו חוזר וניעור בפסח. ב. מי שמחמיר בכל החומרות הנהוגות בפסח הוא אשר מובטח לו שלא יחטא. ג. כוונת האר"י ז"ל הוא לאו דווקא בנזהר לא לאכול משהו חמץ, אלא אפילו בענין דבל יראה ובל ימצא והיינו אפילו פירורי חמץ שמדינא אין איסור בל יראה שבטלים מ"מ הנזהר גם מפירורים אלו שלא יהיו ברשותו מובטח לו שלא יחטא. ד. יש הכותבים שבכתבי האר"י ז"ל אין כתוב "מובטח לו שלא יחטא" אלא כתוב "יועיל לו שלא יחטא".
ועוד נאמרו דברים רבם בענין הזהירות היתירה מחמץ בפסח, אך נראה כי יסוד הענין ברור.
לסיום, אני חש שיש מעין 'תחרות' רבנית מי מתיר יותר, כביכול מתוך נימוק שיש להקל על הצבור. אז במחילה, לענ"ד יש חשש גדול שיצא שכרכם בהפסדכם. לא טובה אתם עושים לצבור (אולי בטווח הקצר), אלא מרחיקים אותו מנשמת החיים של המצוות והמועדים. יהדות זה לא חשבונות הלכתיים נטו, אלא מהות של חיים שהיא מעבר לחשבון היבש. החומרות בכלל ובפסח בפרט יש בהם עניינים נוספים חשובים לנקודת היהדות של כל יחיד ואף של הכלל.
