השנה, תשפ"ב, היא שנת שמיטה - ולכן נוהגת בה מצוות ביעור מעשרות. כלומר, חובה לסיים הפרשת תרומות ומעשרות מכל תוצרת חקלאית החייבת בכך.
לפי רוב הדעות, זמן ביעור המעשרות הוא בערב שביעי של פסח. למשל, אדם שקטף פירות מעץ בחצרו ועדיין לא הפריש מהם תרומות ומעשרות, או מי שקנה תוצרת החייבת בתרומות-ומעשרות – חייב לעשות זאת עד ערב שביעי של פסח.
מצוה זו כוללת גם חובה לבער את המטבע המשמש לפדיון מעשר-שני ונטע-רבעי. אמנם כיום יש לאנשים רבים מנוי לקרן-מעשרות, ובמקרה כזה הנהלת הקרן דואגת לביעור המטבע.
לאחר ביעור המעשרות, קיימת מצות אמירת וידוי מעשרות– ככתוב בתורה, בפרשת כי תבוא (דברים כו, יב-טו). זמן הוידוי הוא בשעת המנחה בחג שביעי של פסח. אמנם בזמן הזה הוידוי אינו חובה, ובכל זאת רבים נוהגים לאומרו "זכר למקדש", ויש מקומות שעושים כך בציבור בבית הכנסת.
התעוררות לקיום המצוה היתה לפני מאה ועשרים על ידי הגאון האדר"ת (ר' אליהו דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל, ששימש בסוף ימיו כרבה של ירושלים), שפרסם קונטרס בנושא בשם "אחרית השנים". וכך הוא כותב שם בסיום דבריו: "יזכנו השם יתברך לשנים הבאות לקראתנו, לחיים טובים ונעימים, לקיים כל חוקי תבואות הארץ הקדושה כמאמרם, לשמו ולזכרו יתברך ויתעלה, ושבו בנים לגבולם, חברים כל ישראל, והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים במהרה בימינו אמן".
* אין לראות בכתבה זו פסק הלכה, ובכל שאלה יש לפנות לרב מורה הוראה.
