מצה עשירה? הרב עידוא אלבה מזהיר

בס"ד אדר תשע"ח

בעניין היתר אכילת מצה עשירה (עוגיות פפושדו):

א. העובדות הנכונות על אבקת האפיה.

ב. דין מים מועטים או מלח המוכנס לעיסה.

ג. המתירים מצה עשירה לא ידעו את המציאות.

ד. מסקנה.

העובדות הנכונות על אבקת האפיה:

לפני כ-15 שנה חיברתי ספר הנקרא מצה עשירה. בתוך הספר הובאו דברי ד"ר ליכט על אבקת האפיה המוכנסת בתוך העוגיות הקרויות היום מצה עשירה – עוגיות פפושדו, כאשר הוא יוצא מתוך נקודת ההנחה שאבקת האפיה בהם משמשים ביצור זה היא אמוניום ביקרבונט.

העובדה שזו אבקת האפיה הוזכרה בכל הספרים שנכתבו באותה תקופה על כשרות העוגיות.

 בתשובתו ד"ר ליכט מבחין בין אבקת אפיה רגילה הנקראת סודיום ביקרבונט, לאבקת האפיה אמוניום ביקרבונט המשמשת למצה עשירה, ומבאר ממה הן עשויות וכיצד הן מתפרקות.

כך כותת ד"ר ליכט: (מובא בספר מצה עשירה עמ'  - 282 281):

"התהליך של ייצור סודיום ביקרובנט נעשה בהכנסת גז פחמן דו חמצני לתמיסת סודיום הידרוקסיד במים...באבקת האפיה אמוניום ביקרבונט במקום הסודיום משתמשים בגז אמוניה, דהיינו שהפחמן הדו חמצני מוכנס לתמיסה של גז אמוניה במים, ונמצא שהמוצר הסופי גם בה נוצר בתוך מים.

תהליך הפירוק העצמי של אמוניום ביקרבונט בחימום הוא שנוצר ממנו גז אמוניה, מים ופחמן דו חמצני. אך בדומה לאבקת אפיה רגילה האמוניום ביקרבונט מתחיל לפעול גם בתגובה לחומצה כלשהיא, ועל כן הוא מתחיל את פעילותו כשמערבים אותו במי פירות שיש בהם חומצה טבעית, אלא שגז האמוניה מתפרק רק בחימום. יתכן שבמידה זעומה גם החומציות של החיטה עצמה משפיעה על תחילת פעולת האבקה".

ד"ר ליכט גם מציג את הנוסחה הכימית של תהליך חילופי האטומים ומבאר שעל ידי חילופי האטומים נוצרים מים. בהסכמה לספרי ציין הרב מרדכי אליהו שעל פי מכתב שקיבל ממעבדה 30 אחוז מהאבקה נהפכים למים. הרב אברהם יוסף ציין במאמר מצה עשירה עובדות שמהרגע של עירוב החומרים עד להכנסה לתנור עוברים 30 דקות! והמסקנות העולות מכל זה:

1. האבקה נוצרת על ידי הכנסת גז למים.

2. האבקה מתפרקת וחוזרת להיות מים כבר מהרגע ששמים אותה בעיסה, כך שהעיסה שוהה עם מים במשך 30 דקות שבחלקם לא עוסקים בה.

בשנת תשע"ו שמעתי מהרב חגי בר גיורא, ראש מערך הכשרות ברבנות הראשית שאמרו לו שהאבקת האפיה הזו כבר אינה מוכנסת לעוגיות. והבנתי מדבריו ששמע זאת מבעל המפעל. כך גם נכתב באתר ישיבת כסא רחמים. אך זה אינו נכון במציאות. בא' ניסן תשע"ז דיברתי עם הרב אברהם יוסף בטלפון, והוא אמר לי שהחומר מוכנס כרגיל. מה שנכתב בכמה מקומות שמוכנסת סודה, הכוונה היא לחומר זה.

דין מים מועטים או מלח המוכנס לעיסה

בשו"ע או"ח סעי' ב- ג נפסק:

"מי פירות עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה הילכך אין ללוש בהם; ואם לש בהם, יאפה מיד. מותר ללוש ביין אעפ"י שאי אפשר לו בלא טיפת מים שנופלת בשעת הבציר, ואף לכתחלה רגילים ליתן מים בשעת הבציר כדי להתיר נצוק ואף עפ"כ אין לחוש להם, הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה".

מדברים אלו עולה שאין ללוש עיסה שיש בה תערובת של טיפת מים, ואם לש יש לה היתר אך ורק אם נאפתה מיד. ההיתר של השו"ע ליין שעירובו בו מים הוא רק כאשר המים התבטלו ביין לפני הנתינה בעיסה.

השאלה היא האם מוצר שמקורו ממים וחוזר להיות מים כשניתן בעיסה ייחשב למים.

יש מוצר דומה לזה שנידון בפוסקים והוא המלח.

היסוד לדיון במלח הוא מה שמבואר בגמרא (פסחים לט ע"ב) על מאכל הנקרא 'ותיקא' שאם הוא נעשה נעשה במלח ושמן - מותר. ומכאן משמע שמלח דינו כמי פירות ולא כמים. הטור בסי' תסב הסיק מזה שמלח דיני כמי פירות, אך הרמ"א בדרכי משה (סי' תסב) כתב שהטור כתב שהמלח דין מי פירות יש לו, על מלח שחופרים ומוציאים אותו מן הקרקע, אבל מלח שלנו שמבשלים אותו מן המים, לכ"ע הוי כמים, ובודאי מחמיץ. וכ"כ הברכי יוסף (שם ס"ק יג) בשם רבו הנחפה בכסף (דף קעו ע"א), שמלח שלנו פעה"ק ירושלים שנעשה מן המים ודאי שדין מים יש לו, ולא דין מי פירות. וכ"כ בשו"ע הגר"ז שם (ס"ק יח). וכ"כ המשנה ברורה בבאה"ל (סי' תנה ס"ה) ד"ה נוהגים.

אך הגרע"י בשו"ת יביע אומר (חלק ט או"ח סימן מג) דן על הכנסת מלח למצה עשירה, והביא את דברי הפר"ח שבמעט מלח לית לן בה. ותנא דמסייע להפר"ח הוא המאירי (פסחים לט ב) שביאר בענין הותיקא שמעט מלח שנותנים בזה אינו מחמיץ במקום שאין מים, וכן מוכח עוד בהר"ן (פסחים לט ב) דביאר טען ההיתר בותיקא "לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו ואין בו כח עם השמן", והביאו המג"א תסג, א. ובספר אפי זוטרי (סי' תמב ס"ז ד"ה ואכתי) הוכיח כן מדברי מרן הש"ע (סי' תסג ס"ב) שלא חילק בין מלח למלח. אך לכאורה יש לדחות דהשו"ע כדרכו הביא רק לשון הגמרא ולא נכנס לדון מה הטעם. וראה ביאור הלכה סימן תסג ד"ה משמן שכתב שלכתחילה יש לחוש לפירוש שהביא הריטב"א דההיתר דוקא כשנתבשלו הקמח והשמן בתחלה יפה ואח"כ נתן בו מלח. וראה גם ביאור הגר"א (בסי' תסג) שמדמה היתר זה לנתינת חומץ עם מים לעיסה שהמים התבטלו בה לפני שעורבו עם חמשת מיני דגן, משמע שהבין שהמלח ניתן בשמן לפני נתינת הקמח ורק באופן כזה הותר.

המתירים את המצה עשירה לא ידעו את המציאות

הגרע"י בתשובה שביביע אומר הנ"ל הסיק שמכל מקום אין לתת מלח לכתחלה במצה עשירה, ורק בדיעבד יש להתיר. בתשובה שלפני כן (סימן מב) דן הגרע"י בכשרות המצה עשירה כשלא הוסיפו בה מלח, ולא הזכיר כלל את הבעיה שהיא נוצרת ממים ומתפרקת למים. הוא דן בחומר הכימי שמוסיפים רק מצד זה שהוא גורם התפחה, ועל זה כתב "באו לפנינו שני אנשים, יראי שמים, מן המומחים הבקיאים בדבר, והסבירו בבירור גמור שחומר זה אינו משפיע על הבצק להחמיצו כלל, ואינו אלא כמנפח במשאבה מבחוץ, שגורמת ניפוח והתפחת הבצק". נמצא שהו אהיתר את המצה לכתחילה מבלי לדעת שלמעשה החומר הזה אינו שונה ממלח שאותו אסור לכתחילה להכניס לעיסה.

הראשל"צ הרב בקשי דורון (בשו"ת בנין אב ח"ד סי' כד) דן בזה אך אינו כותב שהחומר הכימי הזה מקורו ממים, וכתב שמצד הפיכתו למים אין בעיה כי המים "מתפרקים רק בתנור". גם הראשל"צ הרב שלמה עמר (שו"ת שמע שלמה ח"ד סי' יג עמ' סג) דן בזה באריכות, וכתב שמקור החומר הוא בדגנים, סיבית וכדומה, והוא מתפרק רק בתנור. אך כששוחתי עמו הסכים שמה שאמר ד"ר ליכט הוא האמת.

גם נותן ההכשר לעוגיות הרב אברהם יוסף כתב (מאמר המובא באתר כושרות) בשם מומחים "במקום לנפח את הגרגרים כלומר להחמיצם, הסודה מפרידה אותם זה מזה בלבד, וגם זאת רק כשהם בתנור ברמת חום של שישים שבעים מעלות". כלומר הוא היה סבור בכלל שמה שמתפרק זה הפירות ולא החומר עצמו, וגם הוא סבור בטעות שהפירוק נעשה רק בחימום שבתנור.  בא' ניסן תשע"ז שוחחתי עם הרב אברהם יוסף בטלפון, וציינתי בפניו את מה שכותב ד"ר ליכט, הוא הסכים עמי שמה שכותב ד"ר ליכט זהו התיאור המדעי הנכון.

נמצא שכל מי שכתב בזה להתיר היה סבור בזמן כתיבת תשובתו שאבקת האפיה מתפרקת למים רק בתנור, וגם לא ידע שהחומר מקורו ממים, ולכן לא דנו כלל בזה שאם מדמים חומר זה למלח, אין להתיר להכניסו לכתחילה.

למעשה לא רק שאין כל עדיפות על חומר זה ממלח, אלא הוא גרוע ממנו שכן ידוע שבמלח יש תכונה שמנטרלת את יכולתו להשפיע על פירוק חומר לדו תחמוצת הפחמן, ולכן כששמים מים מלוחים עם קמח העיסה אינה מחמיצה, מה שאין כן חומר זה. לכן אין ראיה מכל הראשונים שהיקלו במלח שיקילו גם בחומר זה.

כל זה נאמר מבלי להכנס לעצם השאלה האם ההתפחה שעושה האבקה על ידי יצירת הגז בעיסה נקראת החמצה לכשעצמה. נציין רק שלפי דברי ד"ר ליכט נ"ל יש להניח שהחומר משפיע גם על החיטה עצמה להתפרק, ולא כדברי הגרע"י שההחמצה שנעשית היא חיצונית בלבד.

מסקנה:

בענין מצה עשירה יש הטעיה של הציבור. הכותבים להתיר לא ידעו את המציאות שהחומר המתפיח מקורו ממים והוא מתפרק למים עוד לפני ההכנסה לתנור. לאחר שאנו יודעים שזו המציאות אין כל סברה להתיר את הדבר לכתחילה.

למעשה נראה שאף בדיעבד יש לאסור כי חומר זה גרוע ממלח, וגם בזה לא דנו כל המתירים.