"משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג" (מגילה לב, א). כשם שבזמן החג לומדים הלכות חג על מנת לדעת מה לעשות בו, כך גם בזמן מלחמה עלינו ללמוד את הלכות מלחמה, על מנת לדעת מה התורה מצווה לעשות בזמן מלחמה.
מצוות מלחמה היא מקצוע שלם בתורה שכולל בתוכו כמה וכמה מצוות, ועלינו ללמוד איך צריך להתנהג בזמן מלחמה על פי התורה. כיוון שענייני ודיני המלחמה שונים מהכללים של ההלכה הרגילה, שהרי במלחמה מותר להרוג, ומותר למסור את הנפש וכו', יש נטיה לחשוב בטעות שמלחמה היא לא חלק מהכללים של התורה, ומתנהגים בה לפי המציאות ולפי נטיית הלב.
אבל האמת היא שהמצווה להילחם, ופרטי פרטיה של המצווה הזו, כתובים בתורה ובמדרשי הלכה ובגמרא ובפוסקים הראשונים והאחרונים, ומוטל עלינו ללמוד מה לעשות במלחמה, כשם שמוטל עלינו ללמוד מה לעשות באורח החיים, ובדינים שבין אדם לחברו.
א. המצווה להילחם באויב עד שהוא נכנע
כתוב בתורה שכאשר נלחמים באויבים אפשר לעשות עליהם מצור: "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה" (דברים כ, יב). מצור פירושו להפסיק את אספקת האוכל והמים והתרופות לעיר, וכפי שאומר הספרי על הפסוק (ומובא ברש"י) "אף להרעיבה אף להצמיאה אף להמיתה במיתת תחלואים".
לא רק שמותר להילחם, אלא שאף רצוי או צריך לעשות זאת. וכפי שכותב רש"י שם בשם הספרי, שאם לא נעשה מצור על העיר שבה אנחנו נלחמים, בסופו של דבר היא תילחם בנו: "הכתוב מבשרך, שאם אינה משלמת עמך, סוף שהיא עושה עמך מלחמה, אם תניחנה ותלך". ולעומת זאת אם תילחם בעיר כפי מה שכתוב בתורה "ונתנה ה' אלקיך בידיך - אם עשית כל האמור בענין סוף שה' נותנה בידך". השאלה אם ננצח או לא תלויה ברצון ה', ובשביל לנצח עלינו להילחם כפי מה שכתוב בתורה.
כאשר מחליטים לעשות מצור ולהילחם בעיר מסויימת או מקום מסויים, גם אם חלק מאנשי העיר רוצים לעשות איתנו שלום - אין זו סיבה להפסיק את המצור. וכמו שכתוב בספרי "והיה אם שלום תענך - יכול אפילו מקצתן? תלמוד לומר "ופתחה לך", כולה ולא מקצת". בשביל שיהיה נחשב שהעיר עשתה איתנו שלום, זו חייבת להיות החלטה של העיר בכללה, ולא של יחידים בתוכה.
כמובן, אם יחידים מתוך העיר יברחו אלינו, וירצו לעשות איתנו שלום, אין מניעה לקבל אותם[1], אלא שזה לא נקרא שהעיר רוצה לעשות איתנו שלום.
ב. המצווה להרוג כל זכר
במלחמת שבעת עממי כנען, או במלחמת עמלק, עם ישראל מצווה להרוג את כולם, כמו שכתוב "לא תחיה כל נשמה". לעומת זאת בשאר המלחמות אנחנו מצווים להרוג את הזכרים אבל לא מצווים להרוג את הנקבות ואת הילדים.
וכפי שאומרת התורה "ונתנה ה' אלקיך בידיך, והכית את כל זכורה לפי חרב" (דברים כ, יג). וכן פוסק הרמב"ם "והורגים כל הזכרים הגדולים" (הלכות מלכים ו, ד).
אם כן, התורה אומרת להרוג כל זכר, ופירושו של דבר שצריך להרוג את כל הזכרים הגדולים, ולא רק את מי שנלחם בנו בפועל.
ג. המצווה להשאיר רוח רביעית
יחד עם המצווה להרוג כל זכר, ישנה מצווה לעשות את המצור משלושה כיוונים בלבד, ולהשאיר את הרוח הרביעית פתוחה. וכמו שכותב הרמב"ם (מלכים ו, ז): "כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו. שנאמר "ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה", מפי השמועה למדו שבכך צוהו".
באופן פשוט, במלחמת עזרת ישראל מיד צר אין מי שיגיד שלא צריך להשאיר רוח רביעית[2].
ד. איך מסתדרת מצוות השארת רוח רביעית עם מצוות הריגת כל זכר
יחד עם מצוות השארת רוח רביעית, אנחנו מצווים גם להרוג כל זכר, ולא לרחם עליו. כיוון שהתורה מצווה גם להרוג כל זכר וגם להשאיר רוח רביעית – כיצד מסתדרים שני הציוויים הללו זה עם זה? הרי אם נשאיר רוח רביעית פתוחה – יוכלו הזכרים לברוח, ואיך נוכל לקיים את מצוות הריגת כל זכר?
התשובה היא, שהתורה מצווה להרוג כל זכר שלא ברח דרך הרוח הרביעית שנשארה פתוחה. כלומר אנחנו מצווים להתנהג ברחמים כלפי אויבינו ולתת להם לברוח (גם בשביל שלא ילחמו נגדנו)[3], ויחד עם זה אנחנו מצווים להתנהג באכזריות לאויבינו ולהרוג כל זכר שלא ברח.
בדומה לכך נכתב בתחילת הדברים על מצור: כאשר נלחמים בעיר, התורה אומרת לעשות עליה מצור עד שהיא תיכנע, ופירושו של דבר הוא שעושים עליה מצור באכזריות, גם אם כל מי שנמצא בה ימות ברעב ובצמא ובמיתת תחלואים. אבל יחד עם זה מתנהגים גם ברחמים, ומשאירים רוח רביעית פתוחה, בשביל שמי שרוצה לברוח יוכל לברוח. כלומר הורגים במצור את כל מי שלא נכנע וברח.
התורה מצווה אותנו להשאיר רוח רביעית פתוחה, ולהרוג את כל מי שלא ברח דרכה. כלומר עלינו מוטל להרוג כל זכר, ועליהם מוטל לשנות את מעשיהם, ולהיכנע או לברוח, על מנת שלא נהרוג אותם. רק זכר ששינה את מעשיו באופן פעיל, והחליט שהוא לא רוצה להילחם בנו יותר, ונכנע או ברח - רק אז אנחנו לא מצווים להרוג אותו[4]. כיוון שעליהם מוטל לשנות את מעשיהם ולברוח, התורה ציוותה אותנו לאפשר להם לעשות זאת[5]. לכן פשוט שאם ישנם כאלה שרוצים להילחם בנו, והם רוצים לברוח כדי להילחם ולא כדי לצאת ממעגל הלחימה - הם עדיין כלולים במצוות הריגת כל זכר[6].
כלומר המצווה להשאיר רוח רביעית פתוחה אין פירושה שאנחנו אחראים לברור את מי שלא רוצה להילחם מתוך האוכלוסייה, ועלינו מוטל לדאוג שהוא לא ייפגע. אנחנו מצווים להרוג כל זכר, ולדאוג שאנחנו לא נהיה אלו שמונעים מהאויב לשנות את דרכיו ולברוח. גם אם חלק מאוכלוסיית האויב מונע מהאחרים לברוח - אנחנו לא מצווים לברור את מי שלא רוצה להילחם בנו, אלא רק לפתוח אפשרות להיכנע או לברוח. כמובן, אם אנחנו יכולים להילחם במי שמפריע להם לברוח, ולאפשר למי שרוצה לשנות את מעשיו להיכנע או לברוח - בוודאי שטוב לעשות זאת.
האם יש שלב שבו צריך לסגור גם את הרוח הרביעית?
מצוות השארת רוח רביעית נוהגת תוך כדי המלחמה עצמה, שהרי המצווה היא שתוך כדי עשיית המצור, שהוא וודאי חלק מהמלחמה, עלינו להשאיר רוח רביעית, ולתת למי שרוצה לברוח. האם יעלה על הדעת, שכאשר אנחנו נכנסים לעיר ומתחילים להילחם בפועל, אנחנו מצווים לסגור את הרוח הרביעית כחלק ממצוות הריגת כל זכר? כלומר האם יעלה על הדעת שאסור לנו לפתוח במלחמה כל עוד לא סגרנו את הרוח הרביעית, שכן כאשר אנחנו מתחילים במלחמה, אנחנו מצווים בהריגת כל זכר, ואסור לנו לתת לזכרים לברוח? לא מצינו דין כזה, ונראה רחוק לומר שזה מה שהתורה התכוונה. אלא מצוות השארת רוח רביעית נוהגת גם תוך כדי המלחמה, ומי שבוחר לשנות את דרכיו ולא להילחם איתנו ולברוח למקום אחר - אנחנו לא מצווים להרוג אותו.
ה. פיקוח נפש
מצוות הריגת כל זכר, או מצוות השארת רוח רביעית, אינן משלוש עבירות החמורות שיש למסור עליהן את הנפש[7].
אם נראה לנו שאם נשאיר רוח רביעית זה עלול לפגוע בחיי יהודים - לא נשאיר רוח רביעית, שכן אין מצווה למסור על כך את הנפש[8]. וכן לאידך גיסא: אם נראה לנו שהמצווה להרוג כל זכר עלולה לעלות בחיי יהודים, שכן היא תאריך את המלחמה ואת הסכנות, או כי יקומו עלינו מהאומות לפגוע בנו, או כל סיבה אחרת - לא נהרוג כל זכר, שכן אנחנו לא מצווים למסור על כך את הנפש.
ו. התחשבות בהסכמים בין לאומיים
כפי שנכתב לעיל, אין מצווה למסור את הנפש על מצוות הריגת כל זכר, כשם שאין למסור את הנפש על השארת רוח רביעית, ולכן כשם שאין לפתוח רוח רביעית אם זה יבוא על חשבון חיים של יהודים, כך אין להרוג כל זכר אם זה יבוא על חשבון חיים של יהודים.
ההסכמים הבין לאומיים כיום לא מאפשרים להרוג כל זכר. אם לא נשים את לבנו כלל להסכמים הבין לאומיים, יכול להיות שזה יגרום שחלק מהאומות ילחמו נגדנו, וחלק מהאומות לא יעזרו לנו, ובסופו של דבר נפגע בחיי יהודים במקום להציל אותם. אם זוהי המציאות, והריגת כל זכר תפגע בחיי יהודים, אנחנו לא מצווים להרוג כל זכר, כפי שנכתב.
אין הכוונה רק לומר "אונס רחמנא פטריה", כלומר שהיינו מעדיפים שלא יהיו את ההסכמים הבין לאומיים, וכן נוכל לקיים את מצוות הריגת כל זכר, אלא שאנחנו לא יכולים. ההסכמים הבין לאומיים הם הנשק היעיל ביותר כיום נגד רוע ואכזריות וכחניות, וכיום גם אדם או אומה רעים מאוד, צריכים לשקול את מעשיהם ביחס להסכמים הבין לאומיים, ולרסן את עצמם, אם קצת ואם הרבה, בגלל ההסכמים הללו[9]. ממילא ההסכמים הללו מצילים חיי יהודים, ואנחנו שמחים שהם קיימים.
לכן לא שייך לומר שאנחנו עצובים על כך שיש הסכמים בין לאומיים, שמצילים חיי יהודים, והיינו מעדיפים שלא יהיו את ההסכמים הללו ונקיים את מצוות הריגת כל זכר, אף על פי שזה יפגע ביהודים.
עיקר הבעיה בהתייחסות הנפוצה להסכמים הבין לאומיים, היא שמתייחסים אליהם כאילו הם הצדק והם אמת המדה למוסר. ההתייחסות הזו לא יכולה להיות נכונה, שכן ההסכמים לא אומרים ולא יכולים לומר מי האשם בפתיחת המלחמה, ומי מבין שני הצדדים הוא הצודק. להיפך, כחם של ההסכמים הוא בכך שהם קובעים חוקים כאלו שחלים על כל צד במלחמה, בין אם הוא צודק ובין אם לא[10].
רק דבר ה' כפי שהוא בא לידי ביטוי בתורה יכול לקבוע מה צודק ומה מוסרי, ורק התורה היא קנה המדה שלנו לצדק ולמוסר. כלומר אם בתורה יש מצוות הריגת כל זכר - זה הדבר המוסרי ביותר שקיים, ואין הכוונה כאן לומר שההסכמים הבין לאומיים הם אמות המדה למוסר.
אבל מכל מקום, אף על פי שההסכמים הבין לאומיים לא מיועדים וגם לא מתיימרים לקבוע אמות מדה של צדק, הם כלי נשק יעיל ומוצלח להפחתת הרוע והאכזריות בעולם, ולכן הם מוסריים ואנחנו שמחים שהם קיימים[11].
אם נתייחס להסכמים הבין לאומיים כאל מקור הצדק - זה יגרום לנו להתנהג בחוסר צדק ולעשות עוולות, שכן ההסכמים הבין לאומיים לא משקפים צדק. עלינו להתייחס להסכמים הבין לאומיים כפי שהם - הם כלי נשק טוב ויעיל להפחתת הרוע, אף על פי שהם לא יכולים להגיד מי צודק. אם נשים לב שההסכמים הבין לאומיים אומרים 'אנחנו לא יכולים לדעת מי צודק ומה מוסרי, ולכן כולם צריכים להתנהג כך וכך בשביל להפחית את הרוע, ומי שלא יתנהג כך נטיל עליו סנקציות' - הם אכן יוכלו להיות כלי נשק טוב להפחתת הרוע והאכזריות.
כשם שבכל כלי הנשק אנחנו משתדלים להיות יעילים יותר ומתוחכמים יותר מאשר אויבינו, כך גם בכלי הנשק הזה, שהוא דעת קהל עולמית נגד כחניות ורוע, עלינו להיות יעילים ומתוחכמים יותר מאשר אויבינו, ולהשתמש בו ולנצל אותו בצורה הטובה והיעילה לנו ביותר. אין הכוונה לניצול ציני, כלומר שהפחתת הרוע לא באמת מעניינת אותנו. להיפך: התורה היא המקור לרצון להפחית את הרוע ואת האכזריות, והיהודים מאז ומעולם היו רחמנים יותר מאשר הגויים, ואנחנו באמת רוצים להפחית את הרוע ואת האכזריות. בדיוק לכן אנחנו חייבים ללמוד להשתמש בכלי הזה, שהוא דעת הקהל העולמית נגד הרוע, בשום שכל, ולהשתמש בו טוב יותר מאויבינו, שאותם לא מעניין להפחית את הרוע, והם משתמשים בהסכמים הבין לאומיים בשביל להגביר את הרוע.
אלא שבשביל שנוכל להשתמש בכלי הנשק הזה בצורה טובה ויעילה, עלינו לשים לב טוב שההסכמים הבין לאומיים הם כלי נשק טוב להפחתת הרוע, אבל הם לא אמת המדה לצדק. אם נחשוב שהההסכמים הללו הם אמת המדה לצדק, נחשוב שהם מחייבים אותנו להתנהג בצורה מסויימת גם אם היא לא צודקת ולא מועילה לנו, ולא מועילה להפחית את הרוע העולמי. לעומת זאת אם נחשוב שההסכמים הללו הם נשק, שעלינו להשתמש בו בצורה יעילה - נשתמש בו באמת בצורה שתפחית את הרוע, ולא תגביר אותו.
לצערנו הרבה פעמים מתייחסים להסכמים הללו כצדק, ולא ככלי נשק, וזה גורם שאנטישמים בכל העולם (וגם יהודים) משתמשים בהסכמים הבין לאומיים בשביל להגביר את הרוע, ולא בשביל להפחית אותו. הם מעלימים עין מכל העמים שעושים דברים נגדנו, ושמים זכוכית מגדלת על כל מה שאנחנו עושים, על מנת לפגוע ביהודים, ולא על מנת להפחית את הרוע. כמובן, לא על זה מדובר, כאשר אומרים שאנחנו שמחים שיש את ההסכמים הבין לאומיים. אבל הרעיון מצד עצמו, לעשות הסכמים בין לאומיים שירסנו את הרוע והכחניות הוא טוב וגם מצליח.
ז. יישום העקרונות בצורה מעשית
כאשר באים להילחם במקומות שבהם יש אוכלוסייה שנלחמת בנו, כמו עזה, ג'נין, אום אל פאחם וכדומה, עלינו להילחם בהם עד שאין בהם יותר אנשים שרוצים להילחם בנו, שהרי אנחנו מצווים להרוג כל זכר בזמן מלחמה.
הריגת כל הרוצים להילחם בנו לא יכולה להתבצע על ידי עירבוביה בין האוכלוסיה הרוצה להיכנע לאוכלוסיה שלא רוצה להיכנע. לכן עלינו לעשות שלוש פעולות במקביל:
א. להכשיר שטח איסוף למי שרוצה להיכנע. השטח הזה יוכשר ויפוקח בצורה שלא תתן שום אפשרות לפעולות של טרור והסתה או תמיכה ועידוד בפעולות הפוגעות בנו, ויאפשר למי שבוחר להיכנע לשהות בו בלי להינזק.
ב. ניתוק העיר מאספקה של מים, אוכל, חשמל, תרופות וכו'. גם אם בשל כך יהרגו גם נשים וילדים (ולא רק זכרים גדולים) - כך כתוב בספרי "וצרת עליה - אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים".
ג. להילחם על מנת להרוג את כל מי שרוצה להילחם בנו. תוך כדי הלחימה להשאיר 'מסדרונות מילוט' שיאפשרו להגיע למקום האיסוף של מי שרוצה להיכנע. במדת האפשר נשתדל לדאוג שכל מי שרוצה לברוח יוכל לעשות זאת.
_______________________________________ *********************************************
[1] הדיון בשאלה מה נקרא 'שלום', הוא דיון ארוך שאין מקומו כאן.
[2] כתב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שכחת העשין מצווה ה. במסגרת זו לא ניכנס לשאלה למה הרמב"ם השמיט את המצווה הזו): "שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם... ואין זו מצות שעה במדין, אבל (= אלא) היא מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות".
נראה מדבריו שהמצווה להניח רוח רביעית נוהגת רק במלחמת הרשות ולא במלחמת מצווה. כך נראה גם מדברי ספר החינוך במצוה תקכז: "וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם".
לפי זה היה אפשר לחשוב, שכיוון שמלחמה של "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" היא מלחמת מצווה (הלכות מלכים ה, א), אם כן, כאשר מתייחסים למלחמה היום בעזה ובשאר המקומות שנלחמים בנו, לכאורה אין טעם לדון במצווה הזו.
אבל בפשטות, כאשר הרמב"ן וספר החינוך השתמשו פה בלשון 'מלחמת רשות', הם התכוונו לאפוקי מלחמת עמלק ושבעת עממים, שכן במלחמות הללו התורה מצווה להרוג את כולם, ולכן אסור להשאיר בהם רוח רביעית. אבל הם לא התכוונו לאפוקי מלחמת עזרת ישראל מיד צר (וראה בהערה 5 תוספת הסבר לחילוק הזה).
וכפי שכתוב בספר החינוך, לפני זה בסמוך: "ומלחמת מצוה היא כגון שבעה עממין ועמלק. והכל אם השלימו עמנו... אין הורגין מהם כל נשמה ויהיו למס ועבדונו. אבל כשלא השלימו, יש חילוק בין מלחמת מצוה לרשות – שבמלחמת מצוה אין מחיין מהם כל נשמה, ובמלחמת הרשות מניחין מהם הטף והנשים". אם כן כאשר ספר החינוך אומר כאן מלחמת מצווה, הוא מתכוון למלחמת עמלק ושבעת עממים בלבד, כיוון שבהם אין מחיים כל נשמה. ממילא כאשר ספר החינוך אומר כאן 'מלחמת רשות' הוא מתכוון לאפוקי מלחמת עמלק ושבעת עממים, כפי שהוא כותב בעצמו במפורש, ולא לאפוקי מלחמת עזרת ישראל מיד צר (אף על פי שלשאר העניינים גם מלחמת עזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה, כפי שכותב ספר החינוך במצווה תכ"ה: "שאין מלך ישראל נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, שהיא מלחמת שבעה עממין הנזכרים, ומלחמת עמלק, ומלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם").
המנחת חינוך שואל על ספר החינוך, מאיפה הוא למד את החילוק בין מלחמת מצווה למלחמת רשות,(בפרט שהדין של השארת רוח רביעית נלמד ממלחמת מדין, שהיא מלחמת מצווה) ונשאר בצריך עיון. אמנם לפי מה שנכתב, ספר החינוך לא מחלק בין מלחמת רשות למלחמת מצווה, אלא בין מלחמת שבעת עממים ועמלק לשאר המלחמות (ולפי מה שנסביר את זה בהערה 5 החילוק ברור).
וראה בספר כנסת הגדולה בסוף חלק אורח חיים בחידושיו על הלכות מלכים לרמב"ם, שכאשר ספר החינוך אומר 'מלחמת רשות', הוא לא מתכוון למלחמה שהיא לא מצווה, אלא למלחמה שהיא לא מלחמת שבעת עממים ועמלק. וזה לשונו לעניין השארת רוח רביעית: "נראה לי דזה לא נאמר אלא במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצווה מקיפין אותה מכל צד, דכיון נצטוינו "לא תחיה כל נשמה", איך יפתחו להם מקום לברוח? ועוד, שדין זה לא למדנו אלא ממלחמת מדין, שהיא היתה מלחמת הרשות. וכן מצאתי לבעל החינוך ז"ל בספרו".
[3] ראה ספר המצוות, שכחת העשין, מצווה ה: "כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה, ובו עוד תקון, שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו".
[4] כלומר מצוות השארת רוח רביעית דומה קצת למצווה לקרוא לשלום, ופירושה שאנחנו מצווים לאפשר לאויב לשנות את דרכיו, ולהחליט בצורה פעילה לא להילחם איתנו. כפי שנכתב בהערה 3, הרמב"ן וספר החינוך אומרים שבמלחמת שבעת עממים ועמלק אין להשאיר רוח רביעית. נראה שהסברא שלהם היא, שכיוון שמלחמת שבעת עממים ועמלק היא לא מצד המעשים שלהם, אלא מצד היחוס שלהם, ממילא אנחנו מצווים להרוג אותם ללא קשר למעשים שלהם, ולכן אנחנו מצווים לא להניח להם רוח רביעית.
לעומת זאת המצווה להרוג כל זכר בשאר המלחמות היא מצד דרכי המלחמה, שכן היא מצד המעשים של האויב, ולא מצד היחוס שלו. לכן אם יש באוכלוסיית האויב מי שלא רוצה להילחם, אנחנו לא מצווים להרוג אותו, ולכן אנחנו כן מצווים להשאיר רוח רביעית במלחמות הללו.
[5] כפי שנכתב בהערה 5, התורה מצווה אותנו לאפשר לאויבים לשנות את מעשיהם ולברוח, דווקא בשאר מלחמות, ולא במלחמת עמלק ושבעת עממים, שכן אותם אנחנו מצווים להרוג בגלל היחוס שלהם, ולא בגלל מעשיהם. וכפי שכותב הכסף משנה (בהלכה ד), שבשביל שלא נהיה מצווים להרוג את עמלק ושבעה עממים, עליהם לקבל עליהם שבע מצוות, וכך להיחשב על בני נח הכשרים. ממילא אי אפשר להשאיר להם רוח רביעית לברוח, שכן אז הם לא מקבלים עליהם שבע מצוות, ואנחנו מצווים להרוג אותם, ולא לתת להם לברוח.
הרמב"ם לא כתב שמצוות השארת רוח רביעית לא נוהגת במלחמת שבעת עממים ועמלק, שכן כיוון שאנחנו מצווים להרוג את כולם, ואסור לנו לאפשר לאף אחד לברוח, אין למי להשאיר רוח רביעית. וראה בכנסת הגדולה שנסמן לעיל בהערה 3, שכתב כפי שנכתב כאן, שלפי הרמב"ם אין מצווה להניח רוח רביעית במלחמת שבעת עממים ועמלק.
אמנם הרמב"ם כותב (הלכה ה): "שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח…" ואם כן יהושע השאיר אפשרות לברוח גם במלחמת שבעת עממים. נראה לומר ששבעת עממים שבורחים מהארץ הם כבר לא בגדר שבעת עממים, וכפי שכתוב "והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך", ואומר על כך רש"י בשם הספרי ""כל העם הנמצא בה - אפילו אתה מוצא בה משבעה אומות שנצטוית להחרימם אתה רשאי לקיימם". אבל לאחר שיהושע עבר את הירדן ונכנס לארץ, הוא כבר לא השאיר רוח רביעית במקומות בהם הוא נלחם, על מנת שלא לתת לשבעת עממים לברוח בתוך הארץ. (ואולי לכן יהושע קרא לשלום פעמיים לשבעת העממים. וכפי שכותב הרמב"ם על הגבעונים (הלכה ה) "לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו, ולא ידעו משפט ישראל, ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום", כלומר משפט ישראל הוא לפתוח שוב בקריאה לשלום לפני המלחמה, אף על פי שיהושע כבר קרא לשלום פעם אחת לכולם, קודם שעברו את הירדן. ניתן לומר שיהושע קרא לשלום פעם אחת באופן כללי לפני הכניסה לארץ, ואז הציע גם אפשרות לברוח לחוץ לארץ, ופעם שניה הוא קרא לשלום לאחר הכניסה לארץ, קודם המלחמה עם מקום פרטי, ואז הוא לא השאיר אפשרות לברוח, כדי שלא יברחו שבעת עממים בתוך ארץ ישראל.)
אבל מדברי המנחת חינוך במצווה תקכ"ז, נראה שהוא לומד את דברי הרמב"ם אחרת: כפי שהובא בהערה 3, ספר החינוך והרמב"ן כותבים שהמצווה להשאיר רוח רביעית היא רק במלחמת הרשות ולא במלחמת מצווה. המנחת חינוך מקשה עליהם, ואומר שלכאורה אין מקור לחלק בין מלחמת רשות למלחמת מצווה לעניין השארת רוח רביעית, וכותב שאכן הרמב"ם לא מחלק, ומשמע מדבריו שלפי הרמב"ם גם במלחמת שבעת עממים ועמלק צריך להשאיר רוח רביעית. לפי דבריו נראה שיש הבדל בין קריאה לשלום לבין השארת רוח רביעית, שבקריאה לשלום חייבים שהאויבים יקבלו עליהם שבע מצוות בני נח, בין אם הם מעמלק ומשבעת עממים, ובין אם הם משאר אומות, ובהשארת רוח רביעית המצווה היא לאפשר להם לברוח אף על פי שהם לא מקבלים עליהם שבע מצוות, בין אם הם מעמלק ומשבעת עממים ובין אם הם משאר אומות. ואולי כוונת דבריו, שכיוון שכעת הם לא נלחמים איתנו אלא בורחים, אנחנו לא מצווים להרוג אותם.
כלומר: מדין קריאה לשלום אנחנו למדים שהמצווה להרוג שבעת עממים ועמלק מוטלת עלינו רק בשעת מלחמה, שהרי כחלק מהקריאה לשלום צריך לכוף את העם שנלחמים בו להיות משועבד ולשלם מסים, ואין זה משהו שיחיד יכול לעשות ליחיד (ומה שכתב הרמב"ם "וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה" (מלכים ה, ד), הכוונה בשעת מלחמה). ממילא ניתן לומר שאין מניעה להשאיר רוח רביעית אפילו במלחמת שבעת עממים ועמלק, שכן כאשר הם בורחים הם לא חלק מהמלחמה, ואז לא מוטלת עלינו המצווה להרוג אותם.
אמנם מדברי הרמב"ן שהובאו לעיל, "ואין זו מצות שעה במדין, אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות. וכן כתב הרב בחבורו הגדול", משמע שלפי הרמב"ם לא משאירים רוח רביעית במלחמת שבעת עממים ועמלק, וכפי שנכתב.
[6] לשם ההמחשה, במלחמת לבנון הראשונה, מלחמת שלום הגליל, מדינת ישראל נלחמה בארגון אש"ף ובראשו יאסר ערפאת ימ"ש, שהתיישב בבירות ומשם שלח פיגועים נגד יהודים בישראל ובכל העולם. צה"ל עשה מצור על בירות, ובסופו נתנו למחבלים לברוח. המחבלים ברחו לטוניס, ולאחר עשר שנים מדינת ישראל קראה להם משם, ועשתה איתם את הסכמי אוסלו הידועים לשמצה, שבשלם סבלנו עד היום מאלפי הרוגים הי"ד.
בוודאי שבמצור בירות לא היתה חובה להשאיר רוח רביעית פתוחה, ולתת למחבלים לברוח. כיוון שהיה ידוע שהמחבלים לא נכנעו, ולא נפרקו מנשקם, ואפילו לא התחייבו שלא לפגוע יותר ביהודים, היה ברור שהם ימשיכו לפגוע ביהודים. ממילא היה אסור להשאיר להם רוח רביעית, כיוון שהם לא התכוונו לברוח בשביל להפסיק להילחם בנו, אלא התכוונו לברוח בשביל להמשיך להילחם בנו, וממילא הם עדיין כלולים במצוות הריגת כל זכר, ואסור לנו לתת להם לברוח.
[7] כשם שעל הריגת כל זכר והשארת רוח רביעית אין למסור את הנפש, כך גם על מצוות הריגת שבעת עממים או עמלק אין למסור את הנפש. וכפי שכתב ספר החינוך במצוות תכה (לעניין שבעת עממים): "ועובר על זה, ובא לידו אחד מהם ויכול להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה".
מה שמסתכנים במלחמת שבעת עממים ועמלק, אין זה מפני שיש למסור את הנפש על המצוות הללו, אלא מפני שגם כך נמצאים במלחמה ומסכנים את הנפש, והשאלה היא רק מה לעשות במלחמה.
ומה שמסכנים את הנפש במלחמה, אף על פי שאין זה משלוש עבירות החמורות, הסיבה לכך היא שמלחמה מטרתה למנוע סכנה קיימת שמסכנת את כלל הציבור. כאשר אדם נמצא בתוך סכנה שמסכנת את כלל הציבור, מותר לו למסור את הנפש על הקטנת הסכנה, שכן אין זו שפיכות דמים, אלא הצלה.
ועיין בספר תורת המלך ב, פרק ז.
[8] כפי שנכתב בהערה 7, ב'מצור בירות' היה אסור לאפשר למחבלים לברוח, כיוון שהם ברחו על מנת להמשיך להילחם בנו. לפי מה שכתוב כאן יש גם סיבה נוספת: אסור לאפשר למחבלים לברוח, כיוון שזה יפגע בחיים של יהודים, ואנחנו לא מצווים למסור את הנפש על מצוות השארת רוח רביעית. וראה בספר 'חוות בנימין' לרב ישראלי זצ"ל (סימן טו).
[9] כיום ניתן לראות זאת במלחמת רוסיה-אוקראינה, שאף על פי שהכח שביד רוסיה היה גדול לאין ערוך מאשר הכח של אוקראינה, בסופו של דבר, בגלל דעת הקהל הבין לאומית והסנקציות וכו', נחלש הכח של רוסיה והתגבר הכח של אוקראינה.
[10] לשם ההמחשה, הכרזת המלחמה של גרמניה על פולין בתחילת מלחמת העולם השניה, לא יכלה להיות מוגדרת כ'פשע מלחמה', שכן היא עמדה בכללים של ההסכמים הבין לאומיים, ולעומת זאת הטלת פצצות האטום על יפן, שהביאו לסיום המלחמה, היתה נגד ההסכמים הבין לאומיים.
[11] דברים ב, כו, וברש"י שם. וראה תנחומא לפרשת צו, שמלחמות שעושים על פי התורה נועדו להשכין שלום:
"וזאת תורת זבח השלמים" - זה שאמר הכתוב: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג יז)". כל מה שכתוב בתורה, לשום שלום הוא נכתב. ואף על פי שכתוב בתורה מלחמות, אף המלחמות לשום שלום נכתבו. אתה מוצא, שבטל הקדוש ברוך הוא גזרתו מפני השלום. אימתי? בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, "כי תצור אל עיר ימים רבים (דברים כ יט) וכל אותו הענין, אמר לו הקדוש ברוך הוא שיחרים אותם, שנאמר: "כי החרם תחרימם" (דבר' כ יז). ומשה לא עשה כן, אלא אמר, עכשיו אני הולך ומכה מי חטא ומי שלא חטא, אלא בשלום אני בא עליהם, שנאמר: "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות, דברי שלום, אעברה בארצך" (שם ב כו- כז). כיון שראה שלא בא לשלום, הכהו, שנאמר: "ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו" (במדבר כא לה). אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי, כי החרם תחרימם, ואתה לא עשית כן. חייך, כשם שאמרת, כך אני עושה, שנאמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום" (דברים כ י). לכך נאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
כפי שכתוב בספר החינוך (מצווה תקכז), טעם המצווה להשאיר רוח רביעית ומצוות הריגת כל זכר בלבד (ולא נשים וילדים), הוא החמלה שיש לעם ישראל על אויביו גם בזמן המלחמה. שנים רבות לאחר שהתורה ניתנה לנו, גם אומות העולם 'נדבקו' בכך, וגם הם רוצים שתהיה חמלה תוך כדי המלחמה. במקום שנראה לנו שהמציאות באמת מיתקנת על ידי ההסכמים הללו, אין לנו אלא לשמוח על כך.
