דרך המלך אל המקדש

שלש מצוות הצבור המוטלות על עם ישראל עם כניסתו לארץ מסודרות בסדר התיקון של מורנו הבעל שם טוב – הכנעה-הבדלה-המתקה:

• העמדת מלך היא פעולת הכנעה: המלך המתוקן, השפל בעיני עצמו, מכניע את העם בפני ה' ותורתו – "יכוף כל ישראל לילך בה".
• מלחמת עמלק היא ההבדלה בין הטוב והרע – בין עם ה' לבין המורדים בו בחוצפה.
• בנין המקדש הוא ההמתקה הגמורה – השראת השכינה בתוך המציאות, "דירה בתחתונים", והצבת עבודת ה' במרכז חיי הצבור.

לא לסטות מדרך המלך

שאיפת ההמתקה מניעה את כל מהלך התיקון, מבשמת אותו ונותנת כח לצלוח קשיים. דווקא משום כך עלולים לטעות ולנסות להגיע להמתקה לפני שלבי ההכנעה וההבדלה. הקדמת ההמתקה היא מקור לטעויות וסטיות רבות בהיסטוריה היהודית והאנושית.

וכך, גם סדר מצוות הצבור חשוב והכרחי, ובלעדיו עלולה שאיפת המקדש להופיע באופן בלתי-מבורר. הפולמוס הצבורי בימים אלה ממחיש עד כמה יש להשמר, בעזרת ה', מסטיה ימין או שמאל מ"דרך המלך" לבית המקדש.

סטיה לשמאל – ניתוק חזון הגאולה מקשיי ההוה

יש הרואה ביעד ההמתקה – בנין בית המקדש – 'חלום מתוק' שעתיד להתרחש אי-שם בעתיד ורוד, המנותק ממציאות ההוה הקשה. ממילא, ללא הכרה בהכנעה ובהבדלה בדרך ליעד ההמתקה, הוא מפחד מכל התקדמות.

בהעדר מחויבות אמתית לתיקון המנהיגות – קיום מצות העמדת מלך, מתוך הכנעה לצו התורה הצבורי – הוא מסתפק במצב השלטוני הקיים, מנסה להגן על הסטטוס-קוו המתכרסם והולך ואינו יוזם עליה בקדש של הצבור.

בהעדר תודעת ההבדלה – המכירה במלחמה המתמדת הקיימת בארץ בין הטוב והרע – הוא חי בחשש מכל מה שעלול להכעיס את אויבינו, ואינו מודע לכך שבמצבנו בארץ דווקא הפגנת חולשה היא המגרה את האומות להלחם בנו.

סטיה לימין – דילוג אל המקדש

מאידך, יש מי שרואה במקום הקודש והמקדש חזות הכל, חושב שניתן לדלג ישר אליו, אך כך יוצר חזון המתקה לא-בשל וטועה בדרך להשגתו.

ההכנעה הפשוטה להלכות התורה דורשת "מורא מקדש", המבטיח שהעליה להר ה' תהיה בטהרה הנדרשת ורק למקומות המותרים על פי גדולי הפוסקים שלמדו את הסוגיא לעומקה. בלעדיה העליה להר הופכת פרוצה ומאבדת את עצם הזיקה לקודש. גם הטענה שהיום מותר לחרוג מהלכות אלה (ולוּ כהוראת שעה) מדין כיבוש והחלת ריבונות ישראל בהר נובעת מאי-הבנה של מהות הריבונות היהודית – בלי שינוי שלטוני אמתי בארץ, שהוא-הוא קיום מצות העמדת מלך, אין כאן אלא משחקי-ריבונות חסרי משמעות אמתית.

ללא המודעות לעומק ההבדלה בין הטוב והרע, בין תורת ישראל לבין דתות של כזב, החזון של "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" נעשה מבולבל. דורשים לאפשר גם ליהודים, בין שאר בני הדתות, להתפלל בהר ה', בדרישת שויון רדודה ומטשטשת הממירה את החזון השלם של "והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר הוי' ואל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו וגו'".

"סֹבו ציון והקיפוה"

אז מה תכל'ס? יש לזכור כי הנקודה הראשונה והמכרעת בתשובת הצבור היא תיקון המנהיגות – על עם ישראל להתאחד בדרישה ובפעולה לתשובה בחיי הצבור, כך שהשלטון ומוסדות הצבור יתנהלו על פי התורה. לשם כך הוקמה תנועת דרך חיים, המאגדת יהודים בדרך למדינה יהודית.

לצד הפעולות המידיות לתיקון השלטון, שאיפת הקדש והמקדש היא מורת הדרך. ברמה האישית, כל אדם ינהג לפי רבותיו בשאלת העליה להר הבית בטהרה, אך ברמה הכללית ביטוי מתאים לכיסופים למקדש הוא סיבוב השערים, המתקיים מדי ראש חדש קרוב ל-15 שנה. בהקפת שערי הר הבית, בריקוד ובתפלה, מסמנים את היעד הפנימי של כל תהליך התיקון אך גם יודעים כי אנחנו נמצאים עדיין במעגל הראשון של הדרך אל הר ה' – שינוי התודעה ותיקון המנהיגות.

בשולי הדברים, אולי נכון להציע, דווקא בימים אלה, שאותו מעגל המסמן את היעד הפנימי יפרוץ גם כלפי חוץ, בהפצת תודעת מצוות הצבור בצעדות המניפות את דגל המקדש בשמחה ובזקיפות קומה בכל ערי ישראל.

מוקדש לרפואת ידידנו יהודה יהושע בן רבקה איטה בריינדל גליק

פורסם לראשונה בעלון 'גל עיני'