החינוך היהודי המסודר מתחיל בלימוד המקרא, התורה שבכתב, כדברי המשנה "בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא...". אמנם ההדרכה המדויקת והמסודרת – חמש שנים ללימוד מקרא, אחריהן חמש שנים למשנה וכו' – שייכת בעיקר לדורות הקדומים, ואילו הנשמות בדורות שלנו פחות "מסודרות" ולכן לומדים משנה בגיל צעיר, במקביל ללימוד המקרא, ולומדים גמרא לפני גיל חמש עשרה. ובכל זאת, הסדר המתואר במשנה מלמד עקרונות חשובים על סדרי הלימוד השונים.
פותחים במקרא, מלשון קריאה. לימוד החומש הוא ידיעת תוכן הפסוקים והבנתם, וכולל לפי ההלכה גם את הניקוד והטעמים של מילות התורה. הלימוד בשיטה המקובלת בעם ישראל דורות רבים – בחיידר האשכנזי או בכותאב הספרדי – נעשה בחיוּת ומתוך אהבה וחיבה לכל אות ומילה, והוא פועל טוב בכמה מישורים:
לימוד התורה בכלל צריך להיות על ידי דבור בקול ולא בקריאה דוממת, ולכן מי שמהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך ברכות התורה. ובנוגע לילדים הרכים: קריאת הפסוק בכיתה יחד עם המלמד, בקול רם, מסייעת גם לקליטה טובה של מיומנויות הקריאה. יתירה מזו, לימוד הפסוקים ושינונם מבעיר את השלהבת הפנימית בקרב התלמידים וכך הופך את לימוד הכיתה לחי ושמח.
לימוד כזה אינו מסתיים בכיתה, אלא גם "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ" – הילד מגיע הביתה שמח מהלימוד, מספר או מנעים בקולו, ההורים רווים נחת ולעיתים גם האחים האחיות משתתפים. כך מתחברים שני עולמותיו, הכיתה והבית, ולימוד התורה נעשה חי, מכובד וחשוב בעיני הילד והמשפחה.
ההסברים והשינון מעמיקים את זכרון הפסוקים, ובזמן שהתלמיד מהרהר בהם הלימוד מתחדד בו והוא נעשה שנון, "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". לעיתים, בזמן השינון עולים בראשו שאלות טובות, רעיונות חדשים והברקות. מקור 'הארות' אלו הוא בזכרון הרחוק של הלימוד הראשוני של הילד, עוד בהיותו ברחם אמו כאשר "נר דלוק מעל ראשו" (כלשון חז"ל).
| התורה מלמדת אמונה
לימוד המקרא, כל התנ"ך, מטמיע בילד אמונה. לימוד הפסוקים ושינונם חוקק בנפש הילד וצורב בזכרונו לכל החיים את יסודות האמונה של עם ישראל. ללא הקומה היסודית הזו, כל המשך הלימוד יהיה חלול ותלוש, כאילן שאין לו שרשים.
הילד קולט בפשטות ותמימות את סיפורי התורה, והוא מזדהה עם הדמויות – האבות הקדושים, משה רבינו, דוד המלך. הוא רוצה בעצמו להיות כמותם, לשמוע את קול ה' ולעשות רצונו באופן מוחלט. לימוד והפנמת סיפורי התנ"ך – עם ההורים בבית או עם המורה בכיתה – גורם לילד לחיות באקלים שבו האמונה בה' נוכחת בצורה חזקה וברורה.
דוגמה יפה להזדהות הילד עם סיפורי התורה יש בסיפור על הרבי הרש"ב מליובאוויטש שבהיותו בגיל ארבע-חמש פרץ בבכי בפני סבו, הרבי ה'צמח צדק'. לשאלת הסבא, השיב הילד כי למד בחומש שהקב"ה נראה לאברהם אבינו, ובוכה הוא על שהקב"ה אינו נראה אליו... ענהו הסבא: "כשיהודי בן תשעים ותשע שנים מחליט למול את עצמו – ראוי שהקב"ה יראה אליו". תשובת ה'צמח צדק' הניחה את דעת הילד שחדל לבכות.
|לקרוא בתורה לה'
מהי הקריאה של המקרא? בלשון הקודש יש לפועל קרא שתי משמעויות: לקרוא בספר ולקרוא למישהו (השוו לשני הפעלים השונים באנגלית – read, call). אכן, כל קריאה של פסוקי התורה היא קריאה אל ה', כפי שמוסבר בספר התניא "קורא בתורה פירוש שעל ידי עסק התורה קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול, כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו... שקורא להקב"ה ע"י התורה דוקא" (תניא פל"ז). כך לימוד המקרא זורע ומנחיל את האמונה עמוק בנפש הילד היהודי.
ה'הארות' המושפעות בזמן הלימוד הן מעין מענה של ה' לקריאה העולה מן הלומד, וכך בונה הלימוד "ערוץ תקשורת" מיוחד בו ישתמש היהודי בכל חייו. לא לחנם נהוג לפתוח את הלימוד בחומש ויקרא, "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה", להורות שהמקרא היא קריאה שלנו לה' וקריאה של ה' אלינו.
בשנים הראשונות יש לילד כוחות גדולים, הוא רוצה הכל ומרגיש שהוא יכול הכל, את העוצמה הזו יש לרתום לרכישת היסודות הנאמנים. על הילד אין הרבה מצוות מעשיות, והעיקר הוא לגדל אותו להכרת הבורא על-ידי סיפורי התורה. לימוד זה מוליד בילד זרעים של רצונות קדושים ועל פיהם מתחיל שרטוט עולמו הפנימי, בטרם יכנס בשנים הבאות ללימוד מעשי מפורט.
