לדבר אלוקות

הזהר בתחלת פרשת מקץ מקשה שלא ראוי לצדיק כיוסף לפנות לעזרת שר המשקים המצרי במקום לבטוח בה', ומתרץ כי יוסף הצדיק זיהה את חלום שר המשקים כ"חלמא דזכירה" – חלום שענינו זכרון טוב ורצוי – והבין מכך שעליו לבקש משר המשקים שיזכור אותו ויזכירנו בפני פרעה. אמנם, אומר הזהר, יוסף טעה ולכן עמדה קליפת השכחה כנגד בקשתו. רק כעבור "שנתים ימים" (הרומזים לעבודת תיקון מסוימת) הופיע הזכרון הרצוי ויוסף השתחרר מבית הכלא.

| טעות יוסף – השלכת המבט האלקי על המציאות החיצונית

מה ראה יוסף הצדיק בחלום שר המשקים? רבי גרשון העניך מראדזין מסביר בפירושו תפארת החנוכי (על יסוד דברי סבו הגדול, בעל מי השילוח, שיום ההילולא שלו יחול בשבת הקרובה, ז' טבת): "שראה יוסף שהחלום של שר המשקים הוא רומז על הרמת קרן ישראל... לפי שראה בו סדר שנראה בו אור המקור, 'והיא כפורחת עלתה נצה וגו'' עד שנעשה יין, והיה בסדר מסודר. וחלום שר האופים היה שראה מעשה ידי אדם גמורים, שראה מעשה אופה, ולכן ראה בו שאינו מסדר השייך לישראל. והכי איתא בירושלמי ברכות (פ"א ה"א) 'כך היא גאולתן של ישראל קימעא קימעא'. ולכן נדמה לו שמאחר שיש סדר בהחלום לכן נדמה לו שהוא תיקון הגמור".

במצב של תיקון גמור, כשמקור-הכל ניכר, ההסתמכות על שר המשקים איננה בטחון שלילי באדם, אלא ביטוי לבטחון בה' הפועל דרך המציאות, והפניה לשר המשקים אינה נתפסת כהתרפסות בפני בשר ודם אלא כתפלה כלפי שמיא – "ולכן אף שיזהיר את שר המשקים שיזכרהו, מכל מקום לא נקרא שבוטח בו, ודוגמת לעתיד שכל פעולות אדם יתראה בהם מפורש שהם רק תפלה להש"י. וכמו כן פעולתו יחשב לתפלה".

אכן, יוסף טעה בניתוח המציאות, ומה היתה טעותו? "כי רק אצל הש"י היה החלום חלום של זכירה, אבל לא נגמר עדיין התיקון מפורש, ורק מי שעומד נגד הש"י מצדו מוצא שבכל דבר נמצא כבוד שמים, אבל לא מצד הלבושים". כלומר, יוסף לא הביא בחשבון שהוא כצדיק, הקשור לה', רואה את המהלכים האלוקיים – את סדר הגאולה הנמשכת מהמקור "קמעא קמעא" – אך המציאות עצמה אינה שותפה למבטו האלוקי. המציאות לא שותפה באופן מודע לשליחותה, ולכן בסופו של דבר הבטחון בה והפניה החיובית אליה מעצימים את חלקיה השליליים. במצב זה, שולטת קליפת השכחה – שכחת ה' ושכחת הצדיק – ויוסף נשכח.

| עבודת התיקון של יוסף – גילוי אלקות במציאות

אמנם, כעבור "שנתים ימים" של עבודה פנימית הגיע זמן גאולתו של יוסף, כאשר שר המשקים נאלץ להזכירו בפני פרעה (לא כטובה אישית ליוסף, אלא ככורח נסיבות המציאות החיצונית) – "אכן אחר שנתברר בהשנתיים ימים נזדכך שאף שר המשקים על כרחו הוכרח להזכירו. אף שהיה רוצה להבזותו, וכדאיתא במדרש רבה (מקץ פ"ט) 'על נער עברי עבד'. ומ"מ כל כך הגביר יוסף הצדיק עבודתו עד שהוכרח להזכירו".

מעבודת יוסף נבעה ההזכרות המאולצת של שר המשקים, אך מה מהותה של עבודה זו? במה היא ניכרת? סביר שהשינוי שעובר על יוסף ניכר בהבדלים בין אופי פתרונו לחלומות שר המשקים ושר האופים לפתרון חלומות פרעה:

בשני המקרים יוסף מציין שפתרון החלומות שייך לה' – לשר המשקים ושר האופים הוא אומר "לאלהים פתרונים, ספרו נא לי" ולפרעה הוא אומר "בלעדי, האלהים יענה את שלום פרעה". ובכל זאת, אפשר להרגיש כי במקרה הראשון יוסף מנכיח-מבליט את עצמו, ומסקנת "לאלהים פתרונים" היא "ספרו נא לי" (עד שניתן לטעות כי הוא שם את עצמו עבורם כאלקים או לפחות כדוברו-מתווכו) ואילו במקרה השני יוסף 'מוציא את עצמו מהתמונה', "בלעדי", ומדגיש כי רק "האלהים יענה את שלום פרעה".

ההבדל בולט יותר בהמשך הפתרון: אצל שר המשקים ושר האופים אין אזכור חוזר של אלקים אחרי ההקדמה ש"לאלהים פתרונים" – יוסף לא אומר שאלקים מודיע להם את עתידם, לא שגורלם תלוי באלקים ולא שיש בחלום מסר מעשי עבורם. לעומת זאת, פתרון חלום פרעה מלא וגדוש בנוכחות אלקית – "את אשר האלהים עֹשה הגיד לפרעה... אשר האלהים עֹשה הראה את פרעה... כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשֹתו". אחרי המסר המעשי שלומד יוסף מהחלום – כמתאים לאלקים, המורה לאדם מה לעשות – גם פרעה מאמץ את השיח של יוסף ואומר "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו... אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך".

אפשר לצייר כי כאשר יוסף הצדיק אמר לשר המשקים ושר האופים "לאלהים פתרונים" הם 'פתחו עינים גדולות' – הם לא שמעו על אלקים ובטח לא כמישהו שנותן פתרונות רלוונטיים למציאות שלהם – ויוסף התייאש ואמר 'עזבו, לא משנה, ספרו נא לי'. ליוסף ברור שכל הפתרונות באים מאלקים, אך הוא לא שב ומזכיר אותו באזניהם כשהוא מפענח את המסר-המהלך של החלום. במובן מסוים, יוסף משמש כאן כ'ממוצע מפריד' העומד ומתווך בין האלקים למציאות, במקום להפגיש ביניהם ולהנכיח את ה' במציאות. לעומת זאת, אחרי שנתיים של זיכוך, יוסף מסוגל לחשוף את אלקים למציאות – תוך שהוא מזכך-מעלים את עצמו, בחויה פנימית ואמינה של "בלעדי" הוא מדבר עליו שוב ושוב וגורם למציאות לדבר על ה' כגורם הכי משפיע עליה.

| גאולת קמעא-קמעא בדורנו

במבט אקטואלי, ההתפעלות מהחלום המסודר של שר המשקים כ"חלמא דזכירה" – תיקון מסודר ומבשר גאולה – מזכירה את מבטו של הרב קוק זצ"ל (ותלמידיו אחריו) על תהליך שיבת ציון בדורנו. הדגש על "כך היא גאולתן של ישראל, קמעא קמעא" בא לומר שיש להסתכל בתהליכים היסטוריים ממבט אלוקי, לראות את שרשם ומקורם ולזהות אותם כתהליכי תיקון וגאולה.

אמנם, אומר הזהר, השלכת המבט האלוקי של הצדיק על המציאות החיצונית עלולה להיות טעות – כל עוד המציאות אינה מכירה בשרשה האלוקי, ואף כופרת בו, לא נכון לראות בתהליכיה תיקון וגאולה גלויים. אז הערכה-הוקרה של שרי מצרים והשתתפות עמם ב'כללי המשחק' שלהם אינה 'פעולה עם א-ל' ותפלה אליו – היא עלולה להגביר את שכחת ה' והתורה ולהעצים את הכזב והרהב של אותה מציאות חיצונית (בבחינת "פנה אל רהבים ושטי כזב"). יחוס מניעים אלוקיים למצהירים ש"נס לא קרה לנו" ומחליפים את הבטחון בה' בבטחון עצמי מגביר את קליפת השכחה. כלומר, דווקא בהירות הראיה האלוקית והצדקות של 'חוזה האורות' גורמת לו לטעות ולייחס למציאות מניעים שנכונים במבט אלוקי אך זרים לה עצמה.

יודגש כי כחלוף הזמן מתברר למפרע כי הערכת-המצב-האלוקית נכונה ביסודה – בסופו של דבר דרך שר המשקים מתגלגלת גאולת יוסף. כלומר, הטעות אינה בעצם האבחון – כשניצני הגאולה מבשילים בהחלט ניתן לזהות שהיו לה שרשים בתהליכים רחבים ועמוקים (גם אם טרם הגילוי השימוש במלה 'גאולה' אינו מדויק ואף עלול להיות מטעה ומזיק). במובן זה, ניתן לומר כי בדורנו – כאשר גם גדולי החסידות, שהתנגדו לציונות ולפרשנות של הרב קוק, אומרים כי הגענו לדור הגאולה – בא העת לפיוס בין הרב קוק והחולקים עליו.

אכן, עיקר הלימוד נוגע להתייחסות למציאות ולפעולה בתוכה – במשימה שהצדיק-המאמין צריך לקחת על עצמו לאחר פתרון החלומות, בהזדככות המוטלת עליו כדי לממש בפועל את הגאולה הנסתרת בתהליכי המציאות. העבודה המוטלת עלינו היא להחליף את השיח המפרש את מהלכי המציאות בשפה גבוהה ואולי אף מנוכרת – שפת 'הפילוסופיה האלוקית של ההיסטוריה' – בשיח שמנכיח את אלקים באופן קיומי הרבה יותר במציאות. כדי להפוך ל'שקופים', המביאים את ה' למציאות, ולא רק מסתכלים עליה מנקודת מבטו, עלינו לעבור משפת האלקות הכללית לשפת האלקים הפרטי, הנוכח, המתערב והמכוון באופן גלוי והמשרה את השראתו על הצדיקים.

לשיח הזה תורמת מאד, כמובן, השפה הפנימית של החסידות – השיח בו האדם מתנהל בכל רגע מול ה', בודק עד כמה ה' נוכח בחייו, מאמין בו ומתרפק עליו, חש אותו בתוכו וסובב אותו, ומסוגל להקרין תחושה זו בשמחה ובתורה גם למי שסביבו (ומכיוון אחר, גם מעבר משפה 'אשכנזית' לשיח ה'ספרדי' ביחס לה' ולעבודתו יכול לעזור לא מעט). ככל שהעיסוק בעניני הכלל-המציאות יבוא מתוך מי שחי כך ומבטא זאת בפומבי – כך המציאות תכיר בנוכחות ה', ותשתתף באופן מודע וגלוי בתהליכי הגאולה (בעל כרחה, כשר המשקים, או אף ברצונה בע"ה). הפיוס בין תלמידי הרב קוק לתורת החסידות – שתופס תאוצה, ברוך ה' – הכרחי כדי לחולל את השינוי הזה.

[ולסיום: ביריעה קצרה זו – שהתארכה יותר מדי – לא נחתנו לעסוק בהפרש בין היחס למעשי גוי והיחס למעשי ישראל וגם להפרש בין גאולת יוסף (משיח בן יוסף) וגאולת יהודה (משיח בן דוד) ואף מהבטים והקשרים נוספים של סוגית חלומות שר המשקים ושר האופים ופרשנותם בתורת איזביצא-ראדזין, ואין כאן אלא פתח להתבוננות בסוגיה.]