שאלה:
האם זה נכון שמורה יעיר לתלמיד או יעניש אותו על התנהגות לא ראויה או התחצפות בעוד שהמורה בעצמו מרגיש שהוא נגוע באותה המידה המקולקלת, או שחש כעוס ופגוע באופן אישי מהתנהגות התלמיד? מהי התגובה הנכונה של המורה להפרת משמעת של תלמיד בכיתה?
תשובה:
כמובן שהמחנך, כמו כל אחד, צריך לקיים את דברי חז"ל במסכת אבות (ו, א) "והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו". הצניעות, במובן של הסתפקות במועט, מביאה את האדם לארך רוח מתוך ההכרה שמה שה' נתן לי הוא הרבה ויש לי את כל מה שצריך, וממילא הוא לא בא לידי כעס, הקפדה או עלבון.
לגבי כעס של מחנך, כותב אדמו"ר הזקן בתניא (אגרת הקודש כ"ה): "בענין הכעס שהוא כעובד עבודה זרה, והיינו במילי דעלמא. כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולכן במילי דשמיא – לאפרושי מאיסורא, לא שייך האי טעמא דאמרן. וכמ"ש 'ויקצוף משה' והיינו משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו". ממשה רבנו אנו למדים כי המחנך, שתפקידו הוא ליישר את דרכו של התלמיד ו'לאפרושי מאיסורא', צריך לכעוס על התלמיד במקום בו התלמיד נוהג שלא כהוגן. הרמב"ם מסביר שאין לו למחנך לכעוס באמת, אלא רק להראות פנים כועסות לצורך המשימה החינוכית, אמנם מדברי אדמו"ר הזקן משמע שעל המחנך באמת לכעוס במידת מה וכעס זה אינו כלול במאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".
מכל מקום אנחנו למדים שהביטוי "מוחל על עלבונו" לא מדבר במצב שיש עליך מצוה של 'לאפרושי מאיסורא', שהוא תפקידו של המחנך. אמנם, המחנך צריך לדעת איך לבצע את המשימה באופן נכון. הרבי הריי"ץ בקונטרס 'כללי חינוך והדרכה' שולל פתרון בדרך של צעקה על התלמיד, קל וחומר שהוא שולל הכאה של הילד. הוא מסביר שאף על פי שלעיתים יושג פתרון לטווח הקצר בהחזרת הסדר על כנו, לטווח הארוך יכולה הצעקה לפעול כבומרנג ולהשיג את ההיפך מהמכוון. אם התלמיד מגיע למצב בו הוא קצת 'יצא מדעתו', יש מקום להוציאו מהכיתה לזמן מוגבל עד שתתיישב דעתו. עם זאת, אין לשלוח אותו הביתה כעונש על התנהגותו.
בכל אופן, מכיוון שמדובר בהפעלת דין, צריך תמיד שהדין יהיה ממותק. מבין שלשת האבות, מדת הגבורה שייכת דווקא ליצחק, ששמו מלשון צחוק. בחסידות למדים הרבה דברים מהקשר בין "פחד יצחק" לצחוק, ולעניין חינוך יש ללמוד כי הפעלת מדת הדין צריכה להיות מלווה בהרבה צחוק.
לצחוק יש כמה תפקידים: ראשית כל, צריך לדעת איך לחייך אל הילד המפריע – לפעמים מה שחסר לו הוא החיוך והחום שהוא מקרין. שנית, יש בצחוק ממד של "פגע בו כיוצא בו" – תוך רגישות לכך שהילד לא יפגע, המחנך צריך לעשות מהמצב קצת 'ליצנות', להפוך את הסיטואציה למצחיקה, שגם ה'דינים' שהגיעו מצד הילד יתפוגגו וילכו לאיבוד. התוצאה היא כאמור, שמסיטואציה מלאת דין, הן מצד התלמיד והן מצד הגערה ההכרחית של המחנך, ניתן לתקן ולהשיב את האוירה הטובה למקומה.
בסופו של דבר, הרצון, הן של המורים והן של התלמידים, הוא שכולם יהיו שמחים. כדי להגיע לשמחה צריך גם לשמור על הכללים, אך הכל תוך איזון בין שימוש בדין לצחוק. כמובן, זו לא הדרכה קלה, והכי חשוב להתפלל לה' שנגיע לנוסחא המדוייקת, כמו שהתפלל דוד המלך "ויהי נעם ה' אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו". ה' הוא המשלים את המעשה שלנו כפי הכוונה הרצויה.
פורסם לראשונה בעלון גל עיני
