אנו נמצאים בימים של רחמים וסליחות, אלו ימים בהם אנו מרבים לבקש סליחה מ-ה', וגם זה מזה. פעמים רבות לא נעים לנו לבקש סליחה, אבל אולי יותר מזה, קשה לנו לסלוח למי שמבקש מאתנו.
אנו רוצים לסלוח.
כאמור, אלו ימים של סליחה, ואנחנו מבינים ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" ואם אנחנו רוצים שה' יסלח לנו אנו צריכים קודם לסלוח בעצמנו למי שמבקש מאתנו. פעמים רבות אנחנו גם חוששים ממה שיקרה למי שפגע בנו ואנחנו מתקשים לסלוח לו. ידוע מה שתיקן האר"י בקריאת שמע שעל המטה – לומר שאני סולח לכל מי שפגע בי היום, "ואל יענש שום אדם בגללי".
אנחנו גם זוכרים כי מן הסתם ישנם כאלה שאנו זקוקים לסליחתם, ואיך אנו יכולים לצפות מהם לסלוח לנו, כאשר אנו לא סולחים להם, או לאחרים שפגעו בנו?
בכלל, כאשר אנחנו יותר רגישים למה שמתחולל בקרבנו פנימה, אנחנו מבינים שההקפדה, הכעס והטינה, פוגעים בנו במידה לא פחותה ממה שהם פוגעים באחרים להם אנו מתקשים לסלוח. אנחנו מבינים שעדיף לנו להוציא ולנקות מתוכנו את התוכן העכור הזה, ושיהיו לנו חיים טובים בהרבה אם נצליח להשתחרר ממנו.
מצד שני, קשה לנו לסלוח.
איך אפשר לסלוח למי שעשה לנו רע, למי שפגע בנו באופן כל כך נבזי, למי שהזיק לנו ואפילו לא שילם על מה שעשה? איך אפשר להיות אדישים כאשר מסתובבים לידנו אנשים כל כך רעים שעושים מעשים נפשעים? איך אפשר להפסיק לכעוס ולהקפיד כאשר הכאב של הפגיעה עדיין כל כך חי בתוכנו?
נראה איך להוביל את תהליך הסליחה בתוכנו בכמה שלבים:
(למי שזוכר את המאמר מהשבוע הקודם – שם הכרנו את מבנה התהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה – הוספנו בסוגריים איך גם השלבים כאן מתאימים לאותם שלבי תהליך)
הדבר הראשון שאנו יכולים כבר לזהות הוא, שיש בתוכנו משהו שמפריע לנו להוביל מהלך שאנו בעצמנו מעוניינים בו. הנה, אני רוצה להצליח לסלוח, אבל משהו בתוכי לא נותן לי. מהו?
"החשוד המיידי" בהכשלת תהליכים חיוביים בתוכנו הוא ה"אגו" – ה"ישות" והגאוה שלנו. גם כאן, הוא בא לידי ביטוי בכמה אופנים:
א. "איך הוא העיז לעשות כך לי"? "איך אני יכול להמשיך לחיות כאשר כך מתייחסים אלי ודורכים עלי"? משפטים כאלה ודומים להם מקשקשים בתוכנו, מעצימים את תחושת ועוצמת הפגיעה ועומדים כנגד הרצון לסלוח.
ב. ישנה תחושה חריפה של כאב, כי "לא מגיע לי" כזו פגיעה וכזה סבל. אם אני בסך הכל די בסדר, הסיבה היחידה לסבל וכך שנפגעתי עכשיו היא הרוע של הפוגע. ואם כך, איך אפשר לסלוח לו?
ג. לפעמים אנו גם חשים שאסור לנו לסלוח למה שנעשה לנו. אנו צריכים לדאוג שרע כזה לא יימשך, שפושע כזה יבוא על עונשו ולא ימשיך לפגוע בעוד חפים מפשע. אנו חשים שיש לנו בעלות ואחריות על הצדק, והיא תיפגע אם נסלח.
אם נהיה כנים, נבין שהשינוי הראשון שצריך לקרות הוא שינוי בתוכנו. נבין שמשהו בתפיסה המוטעית שלנו את עצמנו ואת מקומנו בעולם הוא שמפריע לנו לסלוח ולהתקדם הלאה. אז, נוכל לפעול בתוכנו צעד ראשון וחשוב: הכנעה. נוכל להבין כי לאמתו של דבר, הגאוה וה"ישות" שלנו הם הגורמים המרכזיים לכך שעדיין יש כאן כעס ומריבה, וכי הם הם שדוחפים אותנו להמשיך ולהתבוסס בתוך העיסוק ברע ובגרורותיו. אז, גם נוכל להתבונן קצת יותר ביושר על עצמנו, ולחשוב לרגע שאולי לא כל מה שאמרו עלינו לא נכון... נוכל להיכנס לפרופורציות, ולחוש שגם אם עשו לנו רע ופגעו בנו, זה עדיין לא סוף העולם...
בהמשך, נטפל בתחושת ה"זה לא מגיע לי" – האם, באמת, לא מגיע לי? אני כל כך מאה אחוז, שאינני צריך שום "תיקון"?
בספר התניא, מסביר האדמו"ר הזקן את הפסוק "וחטאתי נגדי תמיד" באופן של מתח בין שני צדדים: מצד אחד, "נגדי" הכוונה "מרחוק" – לא בריא שכל הזמן תודעת אשמה וחטא תהיה נוכחת בתוך המודעות שלנו ותמשוך אותנו לעצבות וליאוש. מצד שני, פירוש "נגדי" הוא "מולי" – כאשר יש צורך בכך, תמיד אני יכול להיזכר בכשלונות ובעוונות שלי, ולהבין שהדברים הלא-נעימים שאני חווה נועדו לזכך אותי ולטהר אותי מהחטאים. אם כך, דווקא במצב בו אנו מרגישים פגועים, והאגו שלנו מתעקש לטעון שלא מגיע לנו שום סבל, זה הזמן כן להיזכר בחובות שאנו סוחבים אתנו, ולהבין שיש הצדקה לסבל, ויותר מזה – הסבל והפגיעה נועדו לטובתנו, לקדם ולזכך אותנו.
מה נשאר עכשיו? המחשבה שאסור לנו לוותר ולסלוח לרוע.
אם הגענו עד לכאן, אנחנו יכולים כבר להבין שגם המחשבה הזו נובעת במידה רבה מהאגו ומהגאוה שלנו. זהו מן דמיון כי משא העולם והצדק המוחלט מונח על כתפינו הדלות, דמיון שבעצם מגלם שכחה כי יש מנהל אמתי לעולם, והוא יודע היטב מה, מתי ואיך צריך לעשות.
(לגבי הצורך להגן על החברה מהפושעים, ולפעול את הפעולות הנצרכות כאשר אכן מתגלה רע אובייקטיבי נתייחס בהמשך).
לאחר ההכנעה הבסיסית, אנחנו יכולים לעבור לשלב מתקדם יותר, וליצור הבדלה בין האדם הפוגע לבין עצם הפגיעה. כיצד?
דוגמה אישית חיה לדבר סיפק לנו דוד המלך, כאשר תוך כדי הנסיגה שלו מירושלים בזמן מרד אבשלום יצא אליו שמעי בן גרא, קיללו וזרק עליו ועל אנשיו אבנים ועפר. התגובה המתבקשת-לכאורה היתה זו של אבישי בן צרויה: "אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ". אולם דוד מסרב: "... ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד, וּמִי יֹאמַר, מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן". ראשית – כפי שהנחנו את היסוד לעיל – דוד מבין שהפגיעה מגיעה לו, ולכן הוא יכול להרכין ראשו ולא להרגיש חייב להגיב. אבל דוד מלמד אותנו כאן יותר מזה: כשהוא חווה את הפגיעה, הוא אינו רואה את שמעי הפוגע כמי שהוא הסיבה לכאב שלו. הפוגע הוא רק שליח של ה', גרזן ביד החוצב. אם אכעס עליו, בעצם אכעס על הקדוש ברוך הוא.
אם נרצה לתרגם את הדברים לעולמנו שלנו, נבין שתמיד כאשר אנחנו נפגעים ממישהו, עלינו להבין שבאמת, לא הוא מי שפגע בנו אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו זימן לנו את הפגיעה. ואם נשאל, מה לגבי הבחירה של אותו פוגע? שוב, אנחנו צריכיםלהבדיל בין הפגיעה – שהיא נגיעה של ה' בי – לבין המעשה והעבירה של הפוגע, שהיא ענין שבינו לבין הקדוש ברוך הוא. בעצם, נכון שהבחירה היתה בידיו אם לפגוע בי או לאו, אבל אם אכן נפגעתי בסופו של דבר, מסתבר שהייתי צריך לקבל את הסבל הזה, ואם הוא היה בוחר טוב ולא עושה אותו – הרבה שלוחים לו למקום.
(כפי שאמרנו, בדרך כלל הגישה שלנו צריכה להיות שאנו עוסקים רק במישור שבינינו לבין הקדוש ברוך הוא, ואילו הטיפול בפוגע הוא ענין שבינו לבין הקב"ה. אמנם, גם מסיפור דוד המלך ושמעי בן גרא אנו רואים שלעתים ישנו צד נוסף: בסוף ימיו דוד מוסר צוואה לשלמה בנו, ובין השאר הוא גם מזהיר אותו להוריד את שיבתו בדם שאול. איך זה מסתדר עם הויתור המוחלט בזמן המעשה, ועם ההבנה כי הוא שליח ה'? מסתבר שדוד הבין ששמעי עלול להוות סכנה למלכותו של שלמה, כי מן הסתם הוא פירש לא נכון את ותרנותו של דוד כחולשה, שעכשיו – כאשר עולה מלך חדש וצעיר – היא עוד גדולה יותר. לכן – למען יציבות מלכות שלמה – יש לטפל בשמעי ולהעניש אותו. דוקא שלמה, שאינו מעורב רגשית בפגיעה שפגע שמעי בדוד יכול לטפל בו ולהעניש אותו מתוך קור רוח, כטיפול נכון וראוי למצב ולא מתוך נקמנות אישית. גם לגבינו – דווקא אחרי שאנחנו משחררים את רגשות הכעס והנקמה, כאשר אנו מבינים שהפגיעה והסבל שלנו, הנם מיד שמים, צריך לפעמים לטפל באופן מעשי-קר בפוגע. אם לתבוע אותו לדין, או לדאוג לטיפול אחר שימנע ממנו לפגוע באחרים.)
אם אנחנו מבינים שהפגיעה הגיעה אלינו מידיו של ה', אנחנו מסוגלים גם לקלוט שכאשר אנו כועסים ומתקוממים על הפגיעה, ורק מנסים לברוח ממנה ולהעביר את הסבל למי שפוגע בנו, אנחנו מפסידים את הטיפול והיחס המיוחד שה' החליט להעניק לנו. בספר התניא מובא משל, על אב צדיק וחסיד, שמבין שבשל סיבה מסוימת עליו להעניש את בנו. והנה, רואה הבן ידיד של אביו ופונה אליו להצילו מידי אביו... ברור שבן כזה פועל שלא בשכל, שהרי ברור שמה שעושה לו אב אוהב ורחמן רק לטובתו הוא, ולא כדאי להפסיד אותו.
אם אנו מפנימים היטב את התובנה הזו, אנו יכולים ממש לחוש את המתיקות של מה שעובר עלינו. אנחנו יכולים לחוש שהאירוע הזה והמצב הזה היוו עבורנו הזדמנות לחשוף את הטוב האלקי שמסתתר גם במקומות שלא חשבנו שהוא נמצא בהם.
מכאן – אפשר כבר להגיע להמתקה מלאה.
אם הצלחנו "לקחת נכון" את מה שעבר עלינו: להבין שאנו זקוקים לתיקון ("הכנעה"), לראות את יד ה' ולא את הפוגע ("הבדלה"), אנו כבר עוברים מעצמנו לראות את הכל כמהלך חיובי ("המתקה"). אם נלך עם זה עד הסוף נוכל אפילו להודות לפוגע, על המהלך המשמעותי שהוא גרם לנו לעבור, ועל המפגש המיוחד עם השגחת ה' שהתרחש לנו בזכותו.
הרי קיבלנו כאן כמה וכמה מתנות: זיככנו את העמידה שלנו בהכנעה מול ה', ומול הסובבים אותנו; למדנו לזהות את נוכחות ה' מאחורי מה שנדמה לנו כרע; שכללנו את יכולת המבט שלנו על העולם, ואת האפשרות לחוות אותו כמלא בטוב ולא להפך.
מהמקום הזה כבר לא קשה לסלוח לזולת. גם אם נשאר צורך לברר אתו כמה עניינים, ולבנות את היחסים אתו על בסיס בריא יותר – הדבר נעשה כבר לאחר הסליחה, ומתוך לב נקי ומשוחרר ממתח ועומס שלילי.
שנזכה לסלוח ולמחול,
ולקבל מה' מחילה סליחה וכפרה!
גמר חתימה טובה!
הרב נועם שפירא הוא מנהל בית הספר לתורת הנפש על פי שיטת הבעל שם טוב, בנשיאות הרב יצחק גינזבורג
