"כיצד מרקדים לפני הכלה" זה לא רק שיר חתונות אלא מחלוקת חריפה בין החכמים איך לשבח את הכלה: "בית שמאי אומרים, כלה כמות שהיא" – אל תאמרו שהיא יפה אם היא לא בדיוק כזו. "ובית הלל אומרים, כלה נאה וחסודה" – על כל כלה יש לומר שהיא יפה ויש עליה "חוט של חסד". טענו בית שמאי: והרי נאמר "מדבר שקר תרחק". השיבו בית הלל: אם חבר קנה חפץ, ודאי נשבח אותו בעיניו...
לא מדובר רק בחתונות אלא ביחסי זוגיות בכלל. אתה מביט בה, את מביטה בו, ורואים גם חסרונות... מה לעשות? האם לומר שהכל בסדר? האם זה לא טיוח מזיק? אומרים בית הלל: תמיד כדאי לשבח ולהלל. בבית המשפט תאמר רק את כל האמת, אבל דווקא במעגל הקרוב ביותר כדאי לפעמים "לעגל פינות".
ומה יהיה עם האמת? האם כדאי לחיות בשקר? לא ולא. הסוד של בית הלל הוא שיש אמת ראשונה, זו שאנו רואים בעינים, ויש אמת אחרת, עמוקה ונסתרת מתחת לפני השטח. כך נאמר למשל במשנה "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן" – בכל אחת מסתתר יופי פנימי. לפעמים הממד הפנימי הזה הוא פוטנציאל רחוק מאד, אבל בית הלל מתעקשים שהוא קיים ואפשר להתייחס אליו.
יותר מזה, אומרים בית הלל: ככל שאנו מהללים ומשבחים, זה עצמו מעורר את הפנימיות הנסתרת וגורם לה להתגלות! לדיבור יש כח עצום: כשאנו מפרגנים ומחמיאים, הדיבור החיובי מעורר את נקודות הטוב הנסתרות אצל השני וגורם להן להתגלות. אם כך, אפשר לומר ללא חשש "כלה נאה וחסודה" – כי האמירה הזו יוצרת את המציאות ולבסוף היא תהיה אמת לאמיתה. אולי הטבע הראשוני של בן הזוג אינו כזה, אבל הוא יכול לסגל לעצמו טבע שני ולגלות את הגימטריא היפה: טבע שני = אמת.
על פי דברי הרב יצחק גינזבורג. פורסם לראשונה בעלון התחדשות.
