"ויאמר אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". אפשר לחשוב שהאשה היא עוזרת-בית כשהאיש מתנהג כראוי ו'מתנגד' המשמש לו כעונש בשעת הצורך. אך "עזר כנגדו" מתפרש בעיקר כבת זוג העומדת מול האיש בשויון קומה ויוצרת עמו יחס בחירי ורצוני. שויון-הקומה מנוגד לבהמות שפגש קודם, שיכולות לשמש לו עזר אך אינן "כנגדו" אלא תחתיו, והיחס הרצוני מנוגד לקיום האנדרוגיני (דו-פרצופין) הפרה ורבה מיניה וביה אוטומטית, ללא קשר רצוני "פנים אל פנים". העמידה פנים אל פנים והשוויון תלויים זה בזה, כלשון ה"ספרא דצניעותא": "עד דלא הוה מתקלא לא הוו אשגחן אפין באפין" (עד שלא היה משקל-איזון לא היתה הסתכלות-השגחה פנים בפנים). בהעדר שויון נכנס ממד של הכרח – תלות או שעבוד – הפוגם בחפשיות הרצון וממילא באמיתת האכפתיות והתענינות ההדדיות.
שויון האיש והאשה נעוץ בנקודה הגבוהה והפנימית ביותר בנפש: האדם שנברא "בצלמנו כדמותנו" ראוי ל"עזר כנגדו" זהה – "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אֹתו זכר ונקבה ברא אֹתם". הצלם והדמות הם צורת הנפש הפנימית, מדות הלב (דמות) ובעיקר השכל האלקי-הפנימי וכח הבחירה (צלם). בשני בני הזוג ישנו "חלק אלוה ממעל ממש", שניהם בנים לה' הנמשכים ממח האב כביכול, וכשיש הכרה באותו חלק, התענינות-משתאה בו, כבוד הדדי ו"עזר" כלפיו – הם יכולים להעביר את אותן תכונות הלאה בילדים ש"כל רֹאיהם יכירום כי הם זרע ברך הוי'" (לעומת זאת, זוגיות כפויה והולדה מתוך אינסטינקט קיום המין מדרדרת את הדורות הבאים ומטשטשת בהם את "צלם אלהים").
אכן, למרות שווי המשקל העצמי, יש שוני בין איש ואשה ככלל ובין כל בני זוג בפרט – חלק מהפלא האלקי של הבריאה בצלם ודמות הוא הטבעת אין-סוף חלקים שונים, בפרצופיהם ובדעותיהם, בחותם-צלם אחד. יתר על כן, דווקא כדי שהשויון השונה לא יוליד ריחוק וניכור, או מפגש מהוסס ובלתי מתחייב, אלא כריתת ברית הכוללת התמסרות לעזור ולסייע "לא היה ראוי שיהיה העזר שוה לו לגמרי, כי אז לא היה ראוי שיעבוד וישרת אחד מהם לחברו". לשויון האובייקטיבי צריך לצרף תחושה סובייקטיבית של יתרון הזולת עלי – דווקא מתוך הכבוד ל"חלק אלוה" המיוחד והשונה שלו.
האיזון בין השויון של "כנגדו" והנכונות להיות "עזר" תלויה בשויון פנימי אמתי – מדת ההשתוות, היכולת לקבל בשויון-נפש גם את שבחי-מעלותי וגם את גנותי-חסרונותי. כאשר תחושת השווי הפנימית של האדם היא מכח ה"צלם אלהים" הבלתי-תלוי שבו היא חדורה בטול אמתי לה', המאפשר לו לקבל בשויון נפש תפקידים שונים – פעם למעלה ופעם למטה – בלי לאבד את שווי המשקל הפנימי וממילא בלי לפגום בשויוניות האמתית, המתענינת הכנה והמתמסרת בין בני הזוג.
