ב"ה
ביאור על מעשה יא מספר סיפורי מעשיות - בו מספר ר' נחמן על הכתרת המלך האמתי תחת העבד. הביאור ערוך על פי שיעורי הרב יצחק שפירא שליט"א.
בפרק הקודם: מתברר במפתיע שהמלך הרם והנישא, על כל ממלכתו - הוא כל אחד ואחד ששם לב למתחולל בתוכו. בקרב האישיות האחת מתרוצצים המלך והעבד, וברגע של בלבול המצב מתהפך- הרצון בן השפחה מולך והתענוג בן המלך הופך לכלי שרת.
ואחר כך התחילו אלו הבנים להתגדל, ובן המלך (הינו זה שנתגדל אצל המלך, כי היו סוברים שהוא בן המלך) היו מגדלים אותו ממעלה למעלה, עד שהיה הולך וגדול ונעשה ברייה (זריז ומוצלח) גדולה. וגם אותו בן השפחה (היינו בן המלך באמת, אך נתגדל אצל השפחה כנ"ל), נתגדל בביתו. ושניהם היו לומדים יחד בחדר אחד.
בתחילה נראה שהמיילדת צדקה בהחלט- בן השפחה עולה מעלה מעלה, הוא יודע "להזיז דברים" ולהשיג מטרות, ובכלל- מוצלח בתפקידו. אבל לאט לאט, ככל שהבנים גדלים והאישיות מתפתחת, מתגלים הסדקים בתמונה.
וזה הבן מלך האמתי, שנקרא בן השפחה, היה טבעו נמשך לנימוס המלכות, אך שהיה נתגדל בבית העבד. ולהפך, בן השפחה, שנקרא בן המלך, היה טבעו נמשך לנימוס אחר, שלא כנימוס המלך, אך שהיה נתגדל בבית המלך, והיה מוכרח להתנהג בנימוס המלכות, שהיו מגדלים אותו בנימוס זה:
התענוג והרצון מתחילים להרגיש לא נוח איש בתפקידו של האחר, וליבם נמשך למקומם האמתי. כשאדם נותן לעצמו ליהנות רק כדי להשיג מכך משהו נוסף (תדמית מעוררת קנאה, פרס על השקעה, או אפילו "אגירת כוחות" למרוץ הבא)- בסופו של דבר מגלה שהכיף כבר לא כיף, שמשהו מהותי חסר.
בעקבות כך, כמובן, גם הרצונות והיעדים שהיו נחשקים כל כך בעבר כבר לא מושכים את הלב. ואף על פי כן, מוכרחים שניהם להמשיך בחייהם כרגיל- "אי אפשר", אומר האדם לעצמו, "לעזוב את כל התוכניות רק כי אין לי חשק כרגע. אולי אם אשיג עוד מטרה, אצבור עוד רכוש או סתם אתבגר- ישתפר המצב".
והמיילדת הנ"ל, מחמת שנשים דעתן קלות, הלכה וגלתה הסוד לאחד, איך שהחליפה הבנים כנ"ל, וחברא חברא אית לה, עד שנתגלה הסוד מאחד לחברו, כדרך העולם, עד שהיו העולם מרננים בזה, איך שנחלף הבן מלך. אבל אין רשאים לדבר מזה, שלא יתגלה למלך, כי בוודאי אין רשאים שידע המלך מזה, כי מה יעשה המלך בזה כי אין תקנה לזה, כי אי אפשר להאמין, אולי הוא שקר. ואיך אפשר לחזור ולהחליף? ועל כן בוודאי אסור להם לגלות זאת למלך. רק העם היו מרננים ביניהם על זה:
בעקבות התחושות המתעוררות בבן המלך ובבן השפחה, המיילדת מגלה את הסוד. אותה תחושה של: "מי אמר שלהשאיר את הסדר על כנו זה הדבר הנכון?" מתחילה להתעורר שוב- והפעם לכיוון ההפוך. אבל ההרהורים האלה נשארים בגדר 'התלחשות' של העם בינם לבין עצמם- מחשבות חולפות שלא משאירות שום חותם על ההתנהלות השוטפת; כי הרעיון העולה מהן עדיין נראה מופרך לחלוטין (ומפחיד). אבל עם הזמן הם מתחזקים והולכים עד שאי אפשר עוד להתעלם מהם.
ויהי היום, והלך אחד וגלה הסוד באזני הבן מלך, איך שאומרים עליו שנחלף כנ"ל, אך אי אפשר לך לחקר על זה, כי אין זה כבודך, ואי אפשר לך לחקר זאת כלל. אך הודעתי לך זאת, כי אולי יהיה קשר כנגד המלוכה, ויוכל הקשר להתחזק על ידי זה, כי יאמרו שהם לוקחים לעצמם הבן מלך למלך, היינו אותו שאומרים עליו שהוא הבן מלך האמתי כנ"ל, על כן אתה צריך לחשב מחשבות על הבן הנ"ל להעבירו. (כל זה הוא דברי אותו האיש שגלה הסוד לבן השפחה, הנקרא בן המלך).
לאחר שהשמועה מגיעה אל בן המלך המדומה, מתעורר החשש למרד במלכות. האפשרות שהתענוג צריך לעמוד בראש מחרידה את אנשי הרצון: "מה היה קורה בעולם, אם כל אחד היה עושה מה שבא לו?!" ועם זאת, הרצון אכן מרגיש לא במקומו וחסר יציבות כאשר הוא עומד בראש הפירמידה. אין לו באמת את הכלים הנחוצים כדי להוביל- שכן מה התועלת ברצון, כאשר כל ההישגים חסרי חיים ועונג? חוסר היציבות הזה מגדיל עוד יותר את החשש מפני התפרקות: "מרד".
בפרק הבא: ניסיונות בן המלך (המדומה) לשמור על מלכותו, והתוצאות המוצלחות (ואולי לא?).
