את דיני הקידושין לומדים מהפסוק "כי יקח איש אשה" שמופיע דווקא בתחלת פרשת גירושין, וחז"ל אף עושים היקש מפורש של "ויצאה... והיתה" – "מקיש הויה [קידושין] ליציאה [גירושין]" (והסדר של "ויצאה" לפני "והיתה" הוא גם אחד הטעמים להקדמת מסכת גיטין למסכת קידושין). בטבע שבעולם, הקידושין קודמים, וכל מי שמתחתן מאחל לעצמו לא להגיע לעולם לגירושין. היינו מצפים שהגירושין יהיו 'הערת שוליים' למקרים מצערים – מדוע הם הרקע ללימוד על כל קידושין?
כלל גדול שתֹהו קודם לתיקון. בשבעת המלכים של עולם התהו (המנויים בסוף פרשת וישלח) לא מופיעה בת זוג – עולם התהו הוא עולם הרווקות, הקודם לתיקון של הנישואין (כלשון הפסוק, "לא תהו בראה – לשבת יצרה"). בעולם התהו כל מלך אמר "אנא אמלוך" – כל אחד מלא מעצמו, ללא רגישות לזולת (לעם בכלל ולבת זוג בפרט), ובעצם נשוי לעצמו ("מתנשא לאמר אני אמלֹך"). כך, הרווק – שככל שהתבגר נעשה מודע ו'מחובר לעצמו' – נשוי לעצמו, לעולמו הפנימי ולדמיונותיו על בת הזוג הראויה לו. אם יגיע לנישואין כך יתקיים בו – "מוצא אני מר ממות את האשה", הוא מוצא את עצמו והזולת מר לו ממות. כדי להגיע ל"מצא אשה מצא טוב", במציאת אשתו באמת, עליו קודם כל להתגרש מעצמו – לצאת מעצמו ומעולמו, בגבורה, ולהפתח לחיבור אמתי עם בת זוגו.
בפנימיות, הסדר הזה הוא חלק ממהות הקידושין עצמם: בקידושין יש צד של חיוב וצד של שלילה – יש בהם קנין, הקושר ומחבר את החתן והכלה (כשאהבתו אליה גורמת להתמסרותה אליו), ויש בהם איסור עבור כל שאר העולם ("דאסר לה אכוליה עלמא כהקדש"). כדי להתמסר-להתחבר צריכים גם להתגרש מכל העולם הקודם – עם כל האופציות והדמיונות שבו – ולהאסר עליו.
[כמובן, הדברים אמורים הן ביחס לחתן, אליו התייחס בפשט הסבר התהו-תיקון, והן ביחס לכלה, ששני עניני הקידושין נוגעים בפשט אליה. בפרט, כעולה מהדוגמאות, התהו הזכרי צריך יותר להתגרש מהיותו 'מלא מעצמו' והתהו הנקבי יותר מהפתיחות לשלל אפשרויות.]
הגירושין בשביל הקידושין הם הכרחיים, אך במקרים שונים יש דגשים שונים: יש מי שכל כך אדוק בעולמו הקודם ובציורים שצייר לעצמו, שחייב להקדים את הגירושין-האיסור לחיבור החדש ("סור מרע" ואחר כך "ועשה טוב") – הרבה פעמים זו העבודה שנדרשת מרווק מבוגר, שכבר 'הסתגל לעצמו'. אך במצב הרגיל, כך ראוי שיהיה, מגיעים לנישואין אחרי חינוך וריכוך-עצמי שמאפשרים לשים את הדגש על ההתלהבות וההתמסרות לבן הזוג, הנותנות כח לוותר על הדמיונות הקודמים, כשהגירושין מכל מה שמפריע לקשר הטוב מתחוללים בדרך ממילא ("סור מרע" על ידי "ועשה טוב"). אמנם, יש גם אפשרות שלישית, שהיא המצב והבריא ביותר, כאשר שני הצדדים "באין כאחד" – שני בני הזוג עסוקים ביצירת הויה חדשה משותפת, בו בד בבד מתמוססות ההגדרות העצמיות והחיבורים הקודמים ומתחולל עיצוב עצמי מחדש.
