בפרשתנו מסופר מצווה על ציווי ה' למשה לנקום במדיין.
בחסידות מובא שמדיין זוהי קליפה של שנאת חינם, כשהשם 'מדין' מתפרש כמו 'מדון'. אנשי מדין הם בעצם כאלו המנצלים מקרים ומצוקות אנושיות שונות כדי לעורר מדנים, ליצור פירוד לבבות ושנאת חינם בין איש לרעהו.
(ורגע של אקטואליה - גם כיום ישנם אנשים המנצלים את מצוקת הקורונה בכדי לייצר אנרכיה ברחובות...)
מלחמת מדיין מיוחדת בכך שהיא מוטלת דווקא על משה רבינו. נשאלת השאלה - לכאורה, המלחמה בשנאת חינם מתאימה יותר לאהרן הכהן, שהוא 'אוהב שלום ורודף שלום', ומה מיוחד דווקא במשה (לבד מהעובדה הפשוטה שאהרן כבר נפטר)?
השאלה מתחזקת כשממשיכים בפסוקים ורואים שביצוע המלחמה בפועל מוטל על פנחס. הרי פנחס הוא קנאי, ואיך זה שדווקא הוא נלחם בשנאה שמעוררים המדיינים?
כשמתבוננים בפסוקי הפרשה, רואים שישנן שלש דמויות המוזכרות במלחמת מדיין:
משה - אותו ה' מצווה, והוא פוקד את העם ושולח אותו לקרב, כשהוא עצמו נשאר במחנה.
פנחס - מוביל בפועל את המלחמה, עם 'כלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו'.
אלעזר - כמשה, הוא נשאר במחנה בזמן המלחמה, אך בסופה יוצא עם משה אל הלוחמים והם מורים להם מה לעשות עם השלל וכיצד להיטהר.
אמרנו ש'מדין' אלו מעוררי המדנים. מה גורם לבן אדם לכעוס ולריב אנשים אחרים?
מה שמעורר אותי לריב עם אנשים אחרים זוהי בעצם מריבה פנימית שיש לי בתוכי. יש בתוכי מתחים וכעסים, אני מאשים את הסביבה בכך שאני לא שלם עם עצמי ומשם הדרך למריבה עם מושאי האשמה שלי קצרה...
אם נעמיק יותר, בשורש האשמה מופנית כלפי הקב"ה - 'מדוע אתה מתנהג איתי כך ולא אחרת', 'מדוע הבאת אותי לעולם כזה רע', או - וזו הסיבה העמוקה ביותר - 'מדוע הרחקת אותי ממך והורדת את נשמתי לעולם??'
בחזרה לפסוקי הפרשה - נשים לב שהמלחמה מוצגת ב-2 צורות שונות:
פעם אחת כתוב שהיא 'נקמת בני ישראל מאת המדינים' ואילו בפסוק הבא היא מוצגת כ'נקמת הוי' במדין'. מדוע?
לאחר שאמרנו שה'מדנים' והכעסים שיש בתוכי מופנים כלפי ה', כעת נוסיף ונאמר שישנו עוד חלק בכעס זה - הכעס על ה' והתחושה שהוא לא מיטיב איתי, מובילים אותי לכעוס על מישהו אחר שטוב לו עם ה' ושלא מוכן להצטרף לכעס שלי על מה שקורה.
'נקמת הוי' במדין' היא בעצם ההתמודדות עם הטרוניה והכעס כלפי ה', ואילו 'נקמת בני ישראל' היא ההתמודדות עם הכעס על ההוא שלא מוכן לכעוס כמוני (כשעם ישראל הוא זה שמספר לכולם שהחיים עם ה' זהו הדבר הטוב ביותר שיכול להיות לאדם).
בשביל להתמודד עם המדון והמריבה שיש בתוכנו, אנו זקוקים לשלשת המנהיגים - משה, פנחס ואלעזר. נסביר:
מי שעקב אחרי המאמרים השבועיים כאן, שם לב ש'משה שבנפש' זהו החלק העליון בנשמתי, לו נכחות ה' בחייו בהירה ופשוטה.
הדבר הראשון שאני עושה בבואי להתמודד עם הכעס על ה', הוא להזדהות עם משה, החלק הפנימי שבתוכי, וכשאני מזדהה איתו, אני עומד נוכח ה', אין לי קושיות עליו והכל טוב בתכלית.
לאחר מכן, מגיע אלעזר שאומר שאף-על-פי שלפעמים יש קושיות על ה', טוב לי ביהדותי, טוב לי לחיות ליד צדיקים כמו משה, להסתכל על עבודתם ולהתבשם ממנה. מקום זה בנפש אינו נושא ונותן עם המדנים (כפי שאלעזר נשאר בתוך המחנה ולא יוצא לקרב), אלא פשוט מבטל אותם באמירה ש'טוב להיות יהודי'!
אמנם, בעבודה זו ביטלנו את המדנים, אך לא התמודדנו איתם בצורה ישירה. ואכן - ישנו מקום נפשי שעוד לא השתכנע ועדיין מרגיש את המריבות הפנימיות, והוא חש שמשהו בתוכו נשאר 'מדין'.
מה עושים? בשביל כך מגיע פנחס:
'פנחס בנפש', בקנאותו הגדולה, אינו מוכן להשלים עם העובדה שיש משהו או מישהו בעולם שמעורר מדנים וכועס על ה', והוא יוצא ונלחם בזה. הוא לא מוכן להסתפק בעצם האמירה שהכעס מיותר כי באמת טוב עם ה', אלא נכנס לנבכי הנפש ומשחרר אותה ממצוקת הכעס וה'מדנים' על מה שקורה לה.
אבל רגע! מלחמה היא היפך השלום, ואם אנו נלחמים עם המדיינים אנו הופכים בעצמנו ל'אנשי מדון', לא? הרי 'המתאבק עם מנוול - מתנוול'!
אכן, ישנה סכנה שבצאתי להילחם עם ה'מדנים' שלי אהפוך בעצמי ל'איש מלחמה', וכדי שזה לא יקרה, ה' נותן לפנחס 'את בריתי שלום', ובכך אפילו שתפקידו להילחם, הוא לא מתלכלך מהמלחמה והופך לאיש מדון, הוא נשאר בשלומו-שלמותו.
כלומר, ה' מברך אותנו, שגם במקום בו לא ברור לנו כמה טוב להיות עם ה' ואנו 'מזיעים' ונלחמים בטענותיהם של מדין שבנפשנו, נעשה זאת תוך שלום פנימי, ובעצם, דווקא המלחמה במקום המסוכסך הזה בנפשנו, מיישבת את המתחים ונותנת לנו שלום פנימי.
אנו יודעים שבית המקדש נחרב בעוון שנאת חינם. יתירה מזו - כל דור שאינו נבנה בימיו מעלה עליו כאילו הוא החריבו'!
לפי דברינו שה'מדנים' החיצוניים נובעים מהמדנים הפנימיים בתוכנו, בית המקדש חרב בעבר וחרב גם כעת בעיקר בשל ה'מדנים' הפנימיים שלנו.
נברך שנצליח להילחם במדיינים עם שלשת הצדיקים - משה, אלעזר ופנחס, שה' יברך את עמו בשלום, באותה ברית שלום שקיבל פנחס, ובזכות העבודה הפנימית של כל אחד ואחד נזכה לשלום בינינו ובין ישראל לאביהם שבשמים ויבנה בית המקדש במהרה!
