פסח של קורונה

המאמר נכתב בידי תלמידי ישיבת 'תום ודעת' בירושלים

קורונה. באמצע הניקיונות, תוך כדי ההכנות והבישולים – נתקענו כולנו בבית.

אחרי שלש שבועות שהילדים בבית, בהם צריכים היינו להקדיש להם כו"כ הרבה; אחרי שבועיים בהם המשפחה כולה סגורה בבית; כשהבית כולו צריך לעבור ניקיונות יסודיים; כאשר חלקנו מובטלים וצריכים להתמודד עם המצב הפיננסי החדש אליו נקלענו -  קל מאד להגיע למצבי לחץ ולמתחים, עצבים ומריבות.

השאלה אותה כולנו שואלים היא: למה דווקא עכשיו? למה הקורונה הזאת הגיע אלינו דווקא בערב פסח? 

מסתבר שכדי לעבור את התקופה הזאת מתוך רוגע ושמחה, במקום מתח ועצבים – אין זמן מתאים יותר מערב פסח. בפסח יצאנו מעבדות לחרות, משעבוד לגאולה. גם עכשיו, אפשר במקום להתגלגל עם החיים ולהישאר בשעבוד - להחליט שאנחנו השולטים עליהם ולבחור איך הם יראו. כולנו יכולים לעצור, להירגע, ולהתבונן במה שיחזיר את הבחירה לידינו.

   | האמונה במצרים והרוגע בקורונה

יציאת מצרים מבטאת יותר מכל את האמת שבאמונה. הקב"ה מכה במצרים, הופך את המעצמה החזקה והמתקדמת ביותר לאיי חרבות, ומוציא ממנה את עמו ביד חזקה ובזרועה נטויה. המצה, אותה אנחנו אוכלים בפסח נקראת "מאכל האמונה". בליל הסדר נאמר עליה: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", היא זאת שמזכירה לנו את נס הגאולה האדיר שהתרחש להם.

בהשראתה העוצמתית של אמונת אבותינו במצרים – יכולים גם אנחנו לבטוח ולהאמין בקב"ה. בתוך הסיוט המתמשך, בין הילדים המתרוצצים לניקיונות  – יכולים אנו לעצור ולהזכיר לעצמנו מי מנהל את העולם, להיזכר שכל הצרות יגמרו במקודם או במאוחר. האמונה לא תלויה בשאלות של "מתי?" ו"איך?", אלא בהבנה שאנחנו נמצאים בידיו של האבא האוהב שלנו.

   | למצוא חמץ ולשחרר מתחים

כשכולנו נמצאים בבית ביחד לתקופה כל כך ממושכת – קל מאוד להגיע למתחים. אחרי כל כך הרבה זמן שאנו במחיצת אותה החברה – מסתבר מאוד שנגיע לסיטואציה בה נרגיש שפגעו בנו. איך אפשר להתמודד עם המתחים האלה?

גם אם הטענות שלנו אמתיות והזולת נהג כלפינו שלא כהוגן – אין סיבה להיפגע. כדאי לנו לדעת שמאחורי פגיעה עומד האגו, הכבוד העצמי שלנו. לכן, גם כשהטענות שלנו צודקות – אנחנו לא נאבקים בשם הצדק, אלא מנהלים מלחמת אגו. זהו הטבע המולד של כל אדם.

האגואיסטיות המולדת נטולה כל ראליות, כל אדם ישמח לעשות למען טובתו האישית ואפילו ילד זב חוטם נאבק על כבודו העצמי. הדמיון הזה יכול להיות משכנע מאוד, כמו אצל פרעה שחשב שהוא הבורא. כאשר נבין עד כמה מאבק למען האגו הוא מגוחך – נשאר לנו רק למצוא אותו במתיחות שלנו על מנת שנפסיק להעניק לה את תשומת ליבנו.

האגואיסטיות והכבוד העצמי חדורים בנו מטבענו, ממש מולדים – עד שקשה לנו לשים לב לקיומם. דמיון כל כך משכנע, כמעט כמו הבצק המתחמץ וטופח – מבחוץ נראה ענק אבל באמת מלא באוויר. כשאנחנו שומרים על כבודנו העצמי לרגע נראים אנו כחזקים, אך באמת רחוקים אנו מעוצמה ומלאים רק בגאווה מצחיקה, חסרת כל סיבה.

כדי לבער את הגאווה הזאת – קודם כל חייבים למצוא אותה. לזהות את העדיפות שאנחנו נותנים לעצמנו בלי שום הסבר, רק כי זה אנחנו. אחר כך אפשר לקחת אותה ולהשליכה אל הלהבות. לעצור את מרוץ החיים ולהבין עד כמה לא החשיבה הזאת לא נכונה ולשנות את המבט שלנו על עצמנו ועל החיים.

כך העבודה שלנו בחג הפסח והעבודה שלנו בימי הקורונה חייבים להיות ביחד!