בפעם הקודמת דברנו על איך מעוררים את האהבה על ידי התבוננות בגדולת בן הזוג. כעת אנו רוצים לעורר את האהבה בצורה אחרת.
אנו רוצים לראות איך החיים שלנו זה בן הזוג, לא כסיסמא. יש משהו שאנחנו מרגישים שבלי בן/בת הזוג אנחנו לא חיים, אנחנו חצי בן אדם. זה הנשמה שלי. זו תחושה שאנחנו מכירים אותה אבל היא נשכחה אצלנו איפה שהוא ,נאבדה בדרך ועכשיו אנחנו רוצים לעורר אותה, להשקיע מאמץ בזה שהיא תהייה חזקה והיא תתן לנו כוחות בתוך הזוגיות שלנו.
כך אנחנו מתבוננים גם על אהבת ה'. איך אנחנו מעוררים את האהבה שלנו אל ה'? על ידי זה שאנחנו מתבוננים בזה שהוא המחיה אותנו והוא החיים שלנו ממש.
איך אנחנו מעוררים את אהבת ה'? על ידי זה שאנחנו מרגישים שהוא החיים שלנו, בלעדיו אנחנו לא חיים. ממש כמו אוויר לנשימה.
כך אנחנו גם מרגישים כלפי בן הזוג, לא שאנחנו מתרשמים מאיזה יכולת חיצונית שלו, מאיזה גדולה שלו, זה דבר חשוב, ובזכות זה שאנחנו מתבוננים בגדולת בן הזוג שלנו אנחנו גם לא נהייה תלותיים בו שאנחנו נרגיש כמה הוא החיים שלנו.
עכשיו אנחנו רוצים להתבונן כמה הוא החיים שלנו עצמם, לא איזה גדולה שלו אלא ממש החיים שלנו עצמם, וכשאנחנו מרגישים כמה הוא החיים שלנו, שזה חוויה שהיא בסיסית לנו ואנחנו מכירים אותה מתוכנו ואנחנו באמת מרגישים שבלעדיו אין לנו חיים שאנחנו רק חצי חיים.
להיות בן אדם "ויקרא שמם אדם" זה איש ואישה. ביחד אנחנו נקראים אדם. בלעדייך אני באמת מרגיש חצי בן אדם, אני לא אדם ואני צריך אותך כי זה החיים שלי.
כאשר נתבונן בזה נרגיש אהבה מאוד חזקה בתוכנו, לא אהבה שתלויה בדבר אלא אהבה שלפני כל יתרון וכל גדלות אצל בן הזוג, אנחנו ממש צריכים אחד את השני, ממש קשורים אחד לשני "את החיים שלי". לא באופן תלותי, אלא באופן שרואה אותנו כדבר אחד.
קודם התבוננו בגדולת בן הזוג בזה שיש לו דברים טובים שאנחנו מרגישים, ועכשיו אחרי שאנחנו מרגישים את הטוב שלו ואת הגדולה שלו. את כל הדברים הטובים שלו ואנחנו יכולים לתת מקום לתחושה מאוד חזקה שהוא החיים שלי. וזה מעורר אותנו, מעורר את האהבה שלנו.
בוא ניקח כמה דקות ונשים לב כמה אנחנו קשורים. כמה איתך אני בן אדם, זה מה שהופך אותנו לאדם.
