חכמינו אומרים ששלושה ספרים נפתחים בראש השנה: צדיקים גמורים נחתמים לאלתר לחיים טובים, רשעים נחתמים לאלתר למשהו אחר... ובינוניים תלויים ועומדים עד ליום הכיפורים. אפשר לפרש ש'תלויים ועומדים' אין הכוונה רק שהבינונים מחכים לגזר דינם. ניתן לומר ש'תלויים ועומדים' זהו המצב של הבינונים, שתחושת התלות שלהם בה' היא החתימה שלהם לחיים טובים.
נסביר זאת על ידי דוגמה:
כשם שבראש השנה האדם עומד לדין כללי, ונידון על מה שיהיה איתו כל השנה, כך האדם נידון בכל פעם שהוא מקיים מצווה או מתפלל וכדומה. האדם בא להתפלל לפני ה', ולפעמים הוא מרגיש שה' מאיר לו פניו, והתפילה זורמת והלב שלו נפתח, והוא יכול להתפלל מהלב. אבל לא תמיד זה כך. כלומר כל תפילה היא מעין דין שהאדם נידון בו, האם ה' יענה לו ויאיר לו פניו.
כמובן, כשם שלדין צריך להתכונן, וכשם שלראש השנה צריך להתכונן, כך צריך להתכונן לתפילה. על מנת שהתפילה תהיה בכוונה, על האדם לפנות זמן להתפלל בנחת, ופנאי נפשי לשים לב לתפילה ולא לשוטט במחשבות על דברים אחרים, ולחשוב קודם על מה הוא רוצה להתפלל וכדומה. אבל גם כאשר האדם עושה את כל ההכנות מצידו – אין בזה ערובה שה' יענה לו, ולפעמים האדם מרגיש שעם כל כמה שהוא רוצה להתפלל, ה' החליט שלא להיענות לו, והלב שלו נשאר אטום.
אם נתייחס לכל תפילה כאל מעין 'יום דין', נוכל לומר גם שבכל תפילה נפתחים שלושה ספרים: ספרם של צדיקים גמורים – מי שבכלל לא עסוק בשאלה האם ה' יענה לו או לא. מיד כאשר הוא בא להתפלל הוא אומר לה' את מה שהוא רוצה ואת מה שיושב לו על הלב, כי הקשר עם ה' טבעי ופשוט לו. הוא נחתם לאלתר לחיים טובים, לתפילה טובה.
אבל בדרך כלל, אצל רובנו, זה לא כך. אנחנו באים להתפלל, וזה קשה, והתפילה לא זורמת. במקרה כזה רשעים גמורים נחתמים לאלתר למשהו לא טוב. כלומר אם אני רואה שהתפילה לא זורמת, ואני מחליט שהתפילה הזו כבר אבודה – זה אומר שהתפילה הזו נחתמה לאלתר. התייאשתי מן התפילה ועזבתי אותה.
אבל יש גם אפשרות אחרת: לתלות את עצמי בה'. להתפלל את כל התפילה מתוך פניה לה', לומר לו שאני רציתי להתפלל מהלב ואני לא מצליח. אני מבקש מה' שיעזור לי בכל זאת להתפלל, למרות שאני רחוק ממנו כל כך[1].
כאשר אני מתפלל בצורה כזו, אני מרגיש שכל מילה שאני מצליח להתפלל היא מתנה שה' שלח לי, והיא ישועה שה' הושיע אותי. כך אני מרגיש שאני תלוי בה', ואני מודה לה' על כך שאני תלוי בו. תפילה כזו נחתמה להיות תלויה בה'.
אם נסכם, עולות מהדברים שתי הבנות ביחס למאמר חכמינו 'שלושה ספרים נפתחים'. ההבנה הראשונה היא שהאדם עצמו בוחר האם להיות רשע חס ושלום או בינוני. אם האדם רואה שהוא לא נחתם לחיים לאלתר, ולכן אין לו כח להתאמץ יותר – זה נקרא שהוא נחתם לאלתר למשהו אחר. אבל אם האדם מחליט שאם התפילה לא מאירה לו, או שעבודת ה' לא מאירה לו, זה אומר שהוא צריך להתאמץ עוד יותר ולתלות את עצמו בה' – בכך הוא הופך את עצמו מרשע לבינוני.
ההבנה השניה היא מה שכבר נכתב: אם האדם מתאמץ להיות תלוי בה' הוא נחתם לחיים טובים, כלומר התלות שלו בה' נחתמת, ובעזרת ה' מעכשיו הוא יהיה תלוי בה' במשך כל השנה. הבינונים נחתמים להיות תלויים ועומדים, וזה מה שהם מחפשים ועל זה הם מתפללים.
כך אפשר לפרש את מאמר חכמינו "ה' אורי וישעי, 'אורי' זה ראש השנה, 'וישעי' זה יום הכיפורים". ראש השנה הוא היום של הצדיקים הגמורים, שבו ה' מתגלה באין מפריע "ויצא כברק חיצו". אבל עבודת ה' של יום הכיפורים היא שונה. ביום הכיפורים האדם מרגיש שההיענות של ה' אליו היא ישועה. האדם רחוק מה', והוא לא רוצה להיות רחוק מה', והוא נמצא במצב של מצוקה, וכאשר ה' נענה לו האדם מרגיש ה' הושיע אותו. התחושה של התלות התמידית בה' והציפיה התמידית לישועתו, היא מה שאנחנו רוצים לקבל מה' השנה, ועליה אנחנו מתפללים בעשרת ימי תשובה וביום כיפור.
[1] מעין זה אפשר למצוא בספר התניא פרק כח, ששם אומר אדמו"ר הזקן שאם יש לאדם הרהורים זרים בתפילה עליו להסיח מהם את הדעת, ואם הוא לא מצליח שיתחנן לה' שיעזור לו:
ואם יקשה לו להסירם מדעתו, מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה, אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו יתברך במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים.
